לטור הזה אין סוף טוב. גם לסיפור שלנו לא יהיה

כשהילדים מספרים על השבת ההיא, הם מתחילים מיום שישי בערב. כל אנשי הטיפול יעידו שזה סימן מצויין. יש רצף, יש לפני ואחרי, אין קיטועים שמעידים על חוויה מחדש של הטראומה כאילו עודנה קורית.

מה אני שומעת כשהם מספרים שבשישי היה ערב סרט ובשבת קמנו למלחמה? אני שומעת את התובנה שנאלצו להפנים בין השקיעה לזריחה - שימו לב כשאתם נרדמים בלילה. כבר אי אפשר לדעת אם תקומו לאותה המציאות שלתוכה הלכתם לישון.

הילדים המציאו משחק חדש מקלפים של דומינו. הם קראו לו "מחבל". כל אחד מרים קלף, ומי שיש לו את הסכום הגבוה יותר לוקח את הקלף לאחר. המנצח הוא מי שלקח את כל הקלפים, והוא זוכה בתואר "מחבל".

מעבר לצמרמורת שבשימוש השגור במילה הזו, המשמעות מעוררת בי ייאוש גדול. צודקים, ילדים, לקחו מאיתנו המון. ואם יש משהו שאי אפשר להרגיש עכשיו, זה ניצחון.

דברים משונים חסרים לילדים. דבק חם ליצירה. עצי הליצ'י הקטנים שהנבטנו. איסוף פקאנים מהעץ שליד הדשא הגדול.

ומתחת להכל מבעבעות המילים שלא נאמרות - חסר לי בית.

אנחנו כל כך רוצים שישמעו מה עבר ועובר עלינו, ואז מייד כל כך לא רוצים להכביד, שמקפידים לסיים באיזה מסר מנחם של תקווה, תקומה, אפשרות לעתיד טוב יותר. לא אסיים עם מסר כזה.

ברמה האישית, אני לא יודעת מה יהיה איתנו ומה לא יהיה. אני לא יודעת אילו מבוגרים יגדלו להיות ילדיי שהתחבאו בארון מפני "אנשים רעים מעזה", שעם הימים קיבלו את מלוא משמעות המושג "מחבלים". הם עדיין מחבלים בחיינו, גם היום.

עוד תלויות תמונות החטופים שחסרים כל כך בינינו. עוד מתגלה עומק האובדן על מי שלא איתנו וגם לא יהיה. סליחה מראש, אני מסרבת לסיים עם מסר שיקל עליכם. אחרי שיחזרו אלינו החטופים והחטופות כולם, יהיה אפשרי לדבר על סיום כלשהו. האם הוא יהיה טוב? האמת (שלי) היא שזו כבר לא אופציה.

עטר מאור, בת 38, היא חברת קיבוץ בארי. נשואה לעילם, אמא של יובל (9) ונבו (6)