לפני חמישה חודשים פונו מבתיהם עשרות אלפי תושבים מיישובי גבול הלבנון עקב המלחמה המתמשכת. גם מושב רמות נפתלי, בו אני מתגורר, פונה מתושביו. אבל יחד עם רעייתי מיכל בחרנו להישאר ולהמשיך את עיסוקנו בצל הלחימה.
שגרת היום הינה מורכבת במיוחד, רוויית אזעקות, התראות על ירי, חסימת צמתים, ירי נ"ט, רעש בלתי פוסק של ארטילריה ומטוסי קרב בשמיים. מלחמה אמיתית. אבל "חקלאים לא נוטשים את האדמה", "לא עוזבים את הבית", על ברכי ערכים אלו חינכו אותי הורי, ציונה וקלוד, שהינם בין 20 המשפחות המייסדות שהתיישבו ברמות נפתלי, וכעת בשל גילם המבוגר נאלצו לראשונה בחייהם לעזוב את ביתם, אך מגיעים מדי שבוע למושב. זהו מצב בלתי נתפס, מעולם לא תיארנו לעצמנו שנאלץ לחיות בתוך ערפל, שאין תחזית מתי יתפזר.
מיכל רעייתי, מחנכת בבית הספר "פסגות" בקיבוץ יראון, שפונה גם הוא מתושביו, ונוסעת בכל בוקר ללמד במרכז למידה שהוקם עבור התלמידים בקיבוץ גינוסר. בנינו איתמר, בן 21, השתחרר רק לאחרונה משירות סדיר כלוחם בצנחנים, לאחר לחימה ממושכת ברצועת עזה. עם שחרורו שב הביתה ומיד הצטרף לכיתת הכוננות להגנה על היישוב. גם אחי יואב, תושב המושב לא עזב עם משפחתו והצטרף לכיתת הכוננות. נוי בתנו הבכורה מתגוררת עם משפחתה בקיבוץ יגור ובתנו האמצעית ליאור, לומדת ללימודים אקדמאיים במרכז הארץ.
כחקלאי וכמנכ"ל ארגון מגדלי הפירות בישראל, אני עסוק בעת הזו בסיורי שטח ופגישות בכל רחבי הארץ על מנת לסייע לחקלאים ולייצגם לאחר שנפגעו כתוצאה מהמלחמה. מאז ה-7 באוקטובר שטחי חקלאות רבים הוכרזו כשטח צבאי סגור ולא ניתן היה לקטוף את כל הפרי, אנו החקלאים מורשים להיכנס לטפל במטעים אלו רק בהפוגות ובאישור צה"ל. בנוסף, אלפי עובדים זרים לחקלאות עזבו את הארץ, ועובדים פלסטינאים אינם מורשים להיכנס לעבודה בישראל. מצב היוצר משבר קשה ומחסור חמור בידיים עובדות, זאת למרות ההתגייסות המבורכת של עם ישראל, שהגיע בהמוניו לסייע לחקלאים בתחילת המלחמה.
לכל הכתבות בפרויקט "מאבדים את הצפון"
אנו למדים בתקופה זו, עד כמה חשוב קיומו של ענף חקלאות עצמאי בישראל ובפרט לאורך גבולות המדינה. החקלאים, הם אלו שנשארו בישובים המאוימים וממשיכים לעבד את השטחים, לקטוף, לאסוף ירקות, וביצים מהלולים סמוכי הגדר, תחת איום בטחוני, במטרה לספק לאזרחי מדינת ישראל תוצרת בריאה וטרייה מידי יום.
על המדינה להבין כי שמירה על חקלאייה היא שמירה על גבולותיה ועל בטחון המזון של אזרחיה. זו העת לקיים במעשים ולא בסיסמאות, ולהבטיח תמיכה בחקלאות על שלל ענפיה, ובמקביל לפצות במהרה את החקלאים אשר ספגו פגיעה כלכלית קשה. הציבור מצידו יכול לסייע בכך שיעדיף פירות וירקות מסומנים מתוצרת חקלאי ישראל ולא מייבוא, שמגיעים לעיתים ממדינות עוינות את ישראל.
בימים מורכבים אלה, בכל סיור בשטח, אני נפעם מצבעי הפריחה המשכרים במטעי הנשירים, שנצבעו בלבן וורוד, המסמנים אופטימיות ותקווה ומזכירים לנו כי בקרוב נוכל לקטוף את פירות הקיץ. ולצד זה ליבי נחמץ כי אנו עדיין מתמודדים עם פגיעה ברצף התפקודי ולא יכולים לטפל בכל המטעים, כחלק מההכנות ההכרחיות לקראת עונת הקטיף 2024.
אל מול עיני עומד תמיד אחי, רס"ן איתן בלחסן שנהרג ב- 22.2.1999 בהיתקלות מול מחבלי חיזבאללה במבצע "צמצום טווח" בדרום לבנון, עת פיקד על סיירת צנחנים והוא רק בן 30. לאחרונה קיימנו את אזכרתו במושב, לראשונה בחוג מצומצם של בני משפחה וחברים בשל האיום הביטחוני. איתן גדל על ערכי החקלאות, אהבת ההתיישבות והמולדת. יודע אני ובטוח כי הוא רואה אותנו, מחבק ומצפה שיחד נמשיך לצעוד, ולפתח את הגליל בכל הכוח.
אנו החקלאים נמשיך לזרוע, לשתול ולקטוף את תוצרתנו החקלאית בארצנו היקרה והאהובה למען עתידנו וקיומנו כאן. כעת על כולנו, לתמוך אחד בשני ולהתפלל שישובו החטופים במהרה, שחיילנו ישובו בשלום ממשימתם החשובה ושהעורף יישאר חזק ומאוחד. כפי שאמר יוסף טרומפלדור "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו".