נתניהו וסביבתו בטוחים שביידן לא יזנח אותנו. ההתפכחות עלולה להיות כואבת

תוך מיון ניירות (פסח, אתם יודעים), ובעודי עוקבת אחרי הדיווחים, לפיהם ארצות הברית לא תטיל וטו על החלטה במועצת הביטחון הקוראת להפסקת אש (היא אכן נמנעה), נתקלתי בחרוז שמשום מה כתבתי כשהייתי קצינת קישור לקונגרס בשגרירות בוושינגטון בסוף האלף הקודם. בפרס שירה הוא לא יזכה, אבל הוא מתמצת את הגישה העקבית שנקטה ישראל כלפי הפוליטיקה הפנימית באמריקה עד לאחרונה: בוושינגטון, כדי להשיג תוצאות, צריך תמיד לעבוד בזוגות. שני הבתים, שתי הסיעות, קונגרס וממשל - זה הכלל.

אלא שדומה שישראל בהנהגת בנימין נתניהו ויתרה על התפיסה הנ"ל, משליכה את יהבה על הרפובליקנים, ומתייחסת לדמוקרטים כאל סרח עודף. מי שמבין את חשיבות היחסים בין המדינות יודע כמה זה מזיק, ואמחיש באמצעות היהודי הנבחר הבכיר ביותר בתולדות ארצות הברית, מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, צ'ארלס (צ'אק) שומר.

זמן קצר אחרי נאומו במליאת הסנאט ב-14 במרץ, ובו ביקר את הנהגת ישראל וקרא לבחירות חדשות, שומר ביטא שתי עמדות שלכאורה סותרות זו את זו. בתגובה לידיעה שיושב הראש הרפובליקני של בית הנבחרים מתכוון להזמין את ראש הממשלה לנאום בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס, שומר אמר שיתמוך. אך כאשר פנו אליו מטעם נתניהו בבקשה לארגן פגישת זום עם הסנטורים הדמוקרטים, בדומה לשיחה הקבוצתית עם עמיתיהם הרפובליקנים, שומר סרב.

רגע, הוא בעד שנתניהו ישמיע את קולו בקונגרס, או נגד? שומר הסביר שדיון מסוג זה עם סיעה אחת אינו מועיל לישראל. מדוע נציג בכיר של מפלגה אחת מקפיד על דו-מפלגתיות, "bi-partisanship"? הגם שסקרים מעידים שכעת התמיכה בישראל בקרב רפובליקנים יותר גבוהה?

ראשית, ברית בין ישראל והרפובליקנים מהווה דחייה של אחינו היהודים. רוב היהודים, שמיד מתגייסים לטובת ישראל בעת צרה, תומכים בדמוקרטים. מתוך 37 מחוקקים יהודים המכהנים כעת בקונגרס, רק שלושה אינם דמוקרטים. בנוסף, קיימת תמיכה אוונגליסטית ברפובליקנים, שבסיסה תקווה להתנצרותנו, ולשובו של ישו המושיע. אינני יכולה לכמת את הפן הזה, אך יש בו בעייתיות.

זאת ועוד, יש נושאים שהם דמוקרטים מובהקים ויש תחומים שמזוהים כרפובליקנים. עם השנים, הקיטוב הפנימי הולך ומחריף, אך ישראל נותרה בקונצנזוס. זהו מקום נעים ומועיל למדינה שמופיעה בראש רשימת מקבלות הסיוע, וזקוקה בין היתר להגנה נגד טילים, לאספקת חרום בעתות משבר, לעזרה בכינון קשרים עם מדינות שלישיות, וגם לתמיכה דיפלומטית באו"ם. ובעיקר, תמיכה דו מפלגתית נדרשת משיקולים מעשיים ותועלתניים, ויסלחו לי הקוראים על פסקת הסבר כיצד בוחרים ומחוקקים באמריקה.

כל חוק עובר תהליך נפרד בסנאט ובבית הנבחרים, ואז שני הבתים מגבשים נוסחת פשרה, המוגשת לנשיא לחתימה (ובמקרים נדירים - לווטו). בחירות לנשיאות מתקיימות אחת לארבע שנים, וצפויות בנובמבר. מאה סנטורים, שניים מכל אחת מהמדינות שמרכיבות את ארצות הברית, נבחרים לשש שנים. פעם בשנתיים, שליש מהם עומד לבחירה, ופעם בשנתיים כל אחד מ-435 הצירים בבית הנבחרים מתמודד באזור הבחירה שלו.

ברוב המקרים, פעם בשנתיים אחד או יותר מהשלושה (הבית הלבן, הסנאט ובית הנבחרים) מחליף ידיים בין רפובליקנים ודמוקרטים, ומאזן הכוחות ביניהם משתנה. גלגל שעולה גם יורד, ולהפך, ולכן נבון לשמור בכל עת על קשר טוב עם כולם.

ב-2015, כאשר נתניהו הפתיע את הממשל הדמוקרטי בראשות הנשיא אובמה כשביידן היה סגנו, והופיע במושב משותף של בתי הקונגרס, אז שניהם בעלי רוב רפובליקני (בעניין הגרעין האיראני, שבועיים לפני בחירות אצלנו, אבל אלו עניינים אחרים), הוא הפר את הכלל הזה.

זמן קצר לאחר נאומו הביקורתי של שומר הדמוקרט, נתניהו פנה לשני גורמים רפובליקנים - יושב ראש בית הנבחרים, והמיעוט הרפובליקני בסנאט - והמשיך במגמה. בשנת בחירות, שצפויות להיות תחרותיות בכל הקטגוריות, נוח לרפובליקנים שראש ממשלת ישראל מעמת אותם עם הממשל ועם מחוקקים דמוקרטים, בשיטות "הפרד ומשול" המוכרת היטב לישראלים.

מתוך הנחה שממשל ביידן הדמוקרטי לא יזנח אותנו, נתניהו ומי מטעמו מתנהלים בבוטות כלפיו, אך אבוי לנו אם נידרש לעמוד מאחורי הצהרות שמושמעות לצרכי פנים ולפיהן ישראל יכולה להסתדר בלי ארצות הברית, למשל בעניין רפיח. באיזו מעצמה, או גוש מדינות, נחליף אותה? גם אם לא בטוח שניתן לתלות את ההימנעות האמריקנית במועצת הביטחון ישירות ביחס הזה, דומה שפחות זלזול ורהב, לצד התחשבות וכבוד, היו תורמים לרצון הוושינגטוני ללכת לקראת ישראל בעניינים החשובים לה.

ידידי ישראל מבינים שחיוני שישראל תישאר בקונצנזוס. הם חוששים מהסיכון הקיומי בהפיכתה לנושא הנתון במחלוקת בין המפלגות, ודואגים להבטיח שיהיה רצף בתמיכה בה, בכל הרכב של נבחרים. אז לא, לחלוטין אין סתירה בין נכונותו של שומר הדמוקרט להצטרף לרפובליקני באירוח ראש הממשלה מול שני בתי הקונגרס, ובין סירובו לשתף פעולה עם מאמץ ירושלמי לייצר בוושינגטון מאבק כוח סביב ישראל.

הכותבת היא שגרירה לשעבר ושימשה קצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון