בני גנץ וחוק הגיוס: מותה של האלטרנטיבה לנתניהו

זה ייזכר כערב שבו "בני עשה ביבי", כלומר - נתן הצהרה לתקשורת שהייתה מופת של אחד בפה ואחד בלב. תכף נחזור לבני גנץ שמעל באמון חייליו, כמי שהיה בעברו הלא מאוד רחוק ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל, אבל קודם כל כמה מילים על מי שנמנים, בחלקם לפחות, על מצביעיו הפוטנציאליים.

רבות עסקה התקשורת ביחס הישראלי הלא דתי אל חגיגות הפורים התשפ"ד: הצורך במעט שמחה - ולו אך בשביל הילדים, נוכח התוגה והמועקה הנמשכות מאז חרב עליו עולמו בשמחת תורה.

נהוג לייחס את התוגה הזאת שאחזה בנו לכאב השכול ולדאגה לגורל החטופים, אבל מבלי להפחית במשקלם הכבד של אלה, נדמה כי לפחות בשבט אחד מרכזי בקרב הישראלים אחז גם ייאוש, לא על מה שקרה, אלא על מה שיהיה. כי גם מי ששתה עד לא ידע ונאחז במפלט מעצמנו שמציע חג הפורים, התעורר הבוקר עם הנגאובר גרוע במיוחד. כזה שלא מבכה את העבר הקרוב, אלא חושש מהעתיד הרחוק.

הוא מבין ששלום, לפחות כמו שייחל לו, כבר לא יהיה. נמאס לו להבין את הצד השני, שתומך באחוזים בלתי נתפסים בטבח ה-7 באוקטובר. הוא לא קונה את משנתם של "פיסניקים" מקצועיים שמסבירים לו שהפלסטינים, ברובם, תומכים בטבח בגלל שאינם יודעים מה התחולל בו (הם תומכים בו דווקא משום שהם יודעים הרבה יותר מאתנו מה בדיוק אירע) - וכשהוא מפנה את המבט פנימה, הייאוש גובר:

השחיתות בשיאה, המשפט מוטה, הנטל על ציבור המשרתים במילואים ומשלמי המיסים רק יגבר - ואפילו החלום-חלון שהקפיד לשמור פתוח תמיד, בדמות איזה רי-לוקיישן (גם אם לא התכוון לממשו ברצינות) הולך ונסגר עם גל אנטישמיות גואה.

בהיותו שבט משכיל, בחלקו אף מבוסס, הוא לא נשא עיניו בתחינה אל השמיים (מה שאף פעם לא מזיק, אבל כמו שהוא יודע: לא עזר לסבתא וסבא בגטו) אלא על מה שביכולתו לעשות.

קבוצת התמיכה שסיפק לו רחוב קפלן במוצאי השבת עד ל-7 באוקטובר (הוא לא הלך לשם רק בתקוה לעצור כנופייה מושחתת מלהשתלט סופית על המדינה שהקימו הוריו, אלא גם - ואולי בעיקר - כדי לשאוב עידוד מלראות כמה עוד כמוהו נותרו) נסגרה, והקפלן שלו הפך לסקרים, אלה שבהם בני גנץ, גדי איזנקוט, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, יכולים להקים ממשלה שתהיה אבן שואבת לכל ישראלי שאינו חרדי ושאינו גזען.

אם לשפוט משיחות רבות עם חברי השבט הזה, הרי שהשנאה לנתניהו בקרבו נסקה מאז החלה המלחמה, מיריב פוליטי מר, כזה שעליו אמרו: "מצדי שלא יישב בסוף אפילו דקה בכלא, רק שילך", הפך נתניהו לשנוא נפשם, לאחד כזה שמסע חייהם יהיה, גם לאחר שיופל, לא לאפשר אפילו קריאה של סמטה צדדית על שמו.

את תקוותם הם תלו בבני גנץ, האיש שעל פי כל סקר אמור לקחת את הבחירות הקרובות, לו אך היו מתקיימות כעת, כמעט בהליכה.

הבעיה היא שמרוב שהאשימו את המחנה האחר בשבתאות, הם לא שמו לב אחרי מי הם צועדים. אתמול החלה ההתפכחות: בני גנץ, ההוא שתומכיו הנלהבים יותר ראו בו מי שברגע האמת מתעלה מעל לשיקולים פוליטיים ונכנס אל מתחת לאלונקה - ותומכיו הנלהבים קצת פחות ראו בו אייקון שמסוגל להיות מועמד של פשרה, הבהיר להם שממש כמו נתניהו, הוא תאב שלטון. כלומר, שההבדל היחיד בינו לבין האיש שהוא מתיימר להחליף הוא בכך שהוא עדיין ממצמץ כשהוא משקר.

ההצהרה של בני גנץ נשמעה לוחמנית: "לא נאפשר, לא נסכים, לא נקבל, לא ניתן" ועוד, בעודה היא בעצם כתב כניעה, מהלך טקטי שמטרתו להשתזף עוד קצת באורם המחמיא של הסקרים, עד שיקרה משהו חריג שיבהיר לציבור בישראל שתם עידן נתניהו.

מה מפחיד את גנץ? אפשר שהידיעה שביום שבו יפרוש, יחזרו מאות אלפים אל קפלן ויפגשו שם משטרה שכולה בן גביר. מה שהיה בעבר אירועים חריגים של רימון הלם שהושלך לעבר מפגינים או פרש שרמס אותו בפרסותיהם, יהפוך לירי חי. יהיו קורבנות בנפש - וכל "הכמעט מלחמת אזרחים" הזאת תהיה על ראשו, בעקבותיה עלולים להתהפך גם הסקרים שמשקפים את תקוותם של הישראלים לאחדות (בין אם היא אפשרית או מדומיינת).

אני זוכר את החודשים האחרונים לשירותי בסדיר, את ספירת הימים, את השחרת הריבועים שעל החגורה, את השמחה בדרגת הסמ"ר, עליה נהגנו לומר שהיא "דרגה אחת מעל רב-אלוף" בהיותה הכנה לאזרחות, לטיול הגדול, לחיים האמיתיים שנמצאים מעבר לפינה. לו היה מישהו מודיע לי שחלומות השחרור שלי ספגו עונש של "ארבעה חודשים ביציאה", הייתי עלול לירות בו.

אני מניח שהלך הרוח בקרב חיילי הסדיר היום הוא מעט שונה. הם מבינים את המצב וברובם מסכימים (כאילו שיש להם ברירה) לעונש שהושת עליהם. מה שהם פחות מוכנים אליה היא המציאות שמחכה להם אחרי אותם ארבעה חודשים, לצו המילואים שכבר מחכה להם (בניגוד לנוהל הכמעט-קדוש שלא לזמן למילואים אזרחים בשנה הראשונה לאחר שחרורם) בדמות 90 ימים, אם לא למעלה מכך, בעזה או בגבול הצפון.

המשמעות של הצו הזה היא למעשה שלא יוכלו להתחיל בחייהם כאזרחים צעירים, לא יוכלו להתחייב ללימודים או עבודה רצינית, שכן אלה ייקטעו בצו-8 לאחר כמה חודשי אזרחות בלבד. אלה לא "ארבעה חודשים ביציאה", אלא צו עיכוב לכל חייל קרבי שמבקש לפתוח את פרק האזרחות בחייו.

ספק אם אפילו "מקבלי ההחלטות" כפי שנהוג לכנות אותם (לפחות במקרה של ממשלת נתניהו אומנותם היא לא להחליט) מבינים את המשמעות הנוראה של הארכת שירות החובה והכבדת נטל המילואים. כדי לדחוק עוד קצת את הקץ הם נאחזים בטיעון לפיו "גם אם יגייסו מחר את כל החרדים, זה עדיין לא יפטור אותנו מהצורך בהכבדת הנטל עכשיו".

זה נכון, אבל זו גם דמגוגיה זולה. זה לא יעזור כי הפטור משירות הגיע לממדים שערורייתיים, זה לא יעזור כי מישהו ישן בשמירה - אבל אם רק נדחה ונדחה ונדחה עוד ועוד, זה לא יעזור לא רק לאלה שאמורים היו לצאת היום משערי הבקו"ם וספגו ארבעה חודשים ביציאה, אלא גם לאלה שנכנסים בשעריו היום ומביטים בתור המתארך לפטור של "אחינו החרדים", עאלק אחים.

מי שמבקשים למשוך עוד זמן, בין אם בשם הישרדות הממשלה או בשם שימור התוצאות המחמיאות בסקרים, גרועים בעיני מאלה שמכריזים "נמות ולא נתגייס". למה? מפני שכל אותם דיבורים על "גיוס בהסכמה" כאלטרנטיבה היחידה למילוי של בתי כלא דמיוניים בחרדים (גם ככה אין בהם מקום אפילו - וכמובן להבדיל - למחבלי חמאס) נועדו לטשטש את הישראלים.

כשם שהתחלנו להאמין לפלסטינים, שעד כה חלקנו עשה להם הנחות משל היו ילדים רפי שכל, בכל פעם שהבהירו לנו שאין על מה ועם מי לדבר וכולם מעוניינים להשמידנו, בין אם במכה אחת סטייל חמאס או טיפין-טיפין, כדרכה של הרשות הפלסטינית, כך יש להאמין עתה ל"נמות ולא נתגייס".

אני לא מתיימר להבין את צפונות נפשו של החרדי, אלא לקבל את דבריו כפשוטם - אין ולא יהיה מתווה אפקטיבי של גיוס בהסכמה אלא רק מסלולים נכלוליים שנועדו למרוח את הזמן ולהבטיח תקציבים גם ללא גיוס.

מה הפתרון? מה שהוכח כאפקטיבי בימים שבהם היה בישראל שר אוצר שהבין עם מי יש לו עסק, בין אם קראו לו נתניהו (גרסת 2003), לפיד (גרסת 2013) או ליברמן (גרסת 2022): ביטול הקצבאות דחף יותר ויותר גברים חרדים אל מעגל העבודה. מנע פרנסה ממי שלא מתגייסים - וראה כיצד הם מגיעים גם אל הבקו"ם.

מדובר אמנם בתהליך ארוך שצריך לשלב סנקציות מול אלה בהטבות מול אלה, אבל בסופו של דבר ישוכנעו רוב מי שרשומים כתלמידי ישיבה (אפשר כבר להסכים על כך שרק מתי מעט עוסקים באמת בלימוד תורה - בטח ברמה של פוטנציאל להיות גדולים בה?).

חזקה על גנץ שהוא יודע את זה, הוא הרי היה רמטכ"ל בתקופה שבה ניסו ליישם מתווה של מכסות עולות לגיוס חרדים - והוא יודע טוב יותר מכולם שגם הבודדים שכן מתגייסים אינם בדיוק חרדים אלא יותר חרד"לים.

הנאום הפתלתל שלו אמש, שסובב בכחש מיליוני ישראלים שמשרתים, עובדים ואפשר שאף שקלו להצביע עבורו, היה שיא של אופורטיוניזם שלא היה מבייש את יריבו המר. העובדה שאנשים שאנו מחזיקים מהם ישרים, כמו חילי טרופר למשל, נשלחו לאולפנים כדי לגונן על העמדה הנפסדת הזאת (לשמוע את חילי טרופר מתחבא מאחורי הפרוצדורה ומסביר שלא גנץ הוא זה שהעניק לממשלה ארכה של עוד כמה חודשים אלא "מערכת המשפט" - ולא להאמין: איכה הייתה קריה נאמנה לאתם יודעים כבר מה), הביאה ישראלים רבים לכדי ייאוש אמיתי.

כשזו האלטרנטיבה לשלטון נתניהו, אפשר להבין את עומק הייאוש שאחז בזרם מרכזי, אולי המרכזי והחשוב ביותר של החברה הישראלית - עמוד השדרה האזרחי, הבטחוני והכלכלי שלה, זה שהיה בטוח שהעתיד שייך לו, עד שהבין שהוא שייך לאיתמר בן גביר, יאיר נתניהו ושלמה קרעי.

עד אתמול הייתה לו עוד תקווה לשינוי, עד אמש הוא האמין שבוא יבוא, גם אם לא בקלות. מעתה תהפוך תחושת המחנק שלו לקוצר נשימה, או בפרפרזה על אותו משפט על האיש הנמוך והצל, אמור מעתה: כשאיש גבוה עושה פוליטיקה נמוכה, סימן שהמדינה שוקעת.