השבוע תציין מדינת ישראל 45 שנה ליום חתימת הסכם השלום עם מצרים. ניתן רק לדמיין איך היתה נראית השנה האחרונה אלמלא היה הסכם השלום קיים. במלחמת ששת הימים, 11 חטיבות נלחמו מול המצרים, חמש מול הירדנים וארבע מול הסורים. משנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-70 ניהלה ישראל מרוץ חימוש טכנולוגי מול מצרים שהכביד מאוד על כלכלתה. במלחמת יום הכיפורים הצבא המצרי לבדו העמיד מספר לוחמים, מטוסים וטנקים גדול יותר מכל הסד"כ הישראלי שנלחם בשתי חזיתות שונות.
במלחמת העצמאות נפלו בחזית מצרים כחמישית מכלל הלוחמים שנפלו בלחימה, כ-900 חללים. במלחמת קדש כ-200 חללים, בששת הימים כ-340 מתוך 781 ההרוגים קיפחו את נפשם בחזית מצרים, במלחמת ההתשה 367 הרוגים ובמלחמת יום הכיפורים מעל 1,500 חיילים נהרגו בלחימה מול מצרים, מתוך 2,656 הרוגי המלחמה. רק במלחמות במשך 25 השנים הראשונות לקיומה, שכלה ישראל 3,300 הרוגים בלחימה מול אויבתנו הדרומית, עד שסאדאת נחת במפתיע בנמל התעופה בן גוריון, ובעקבות הביקור נחתם הסכם השלום שבו סיני הוחזר למצרים.
אלו מספרים בלתי נתפסים. זוהי היסטוריה של סכסוך שממרחק הזמן נראית כמעט דמיונית.
שני דורות לא הכירו את אויבתנו הגדולה, החזקה והמסוכנת ביותר ככזו, אלא כבעלת ברית. ברית קרה, לעיתים שבירה, לפרקים על סף פירוק, אבל ברית. ברית של שלום, שלום של אינטרסים, כזה שכולם מרוויחים בו. מבוגרים שמסתכלים על סיני כאתר תיירות, ילדים שמכירים את מצרים בעיקר כמולדת של מוחמד סלאח מליברפול.
היום לא נזכור שרוב הציבור הישראלי לא האמין שפניו של סאדאת לשלום. בסקר שנערך ביוני 78', אחרי ביקור סאדאת בארץ, אחרי שבגין ביקר באיסמעיליה, האמינו רק 41% מהציבור הישראלי שמצרים מעוניינת בשלום עם ישראל בתנאים שיהיו מקובלים על מדינת ישראל. אפילו בהנהגת המדינה לא האמינו. כשנפתחו פרוטוקולי המטכ"ל באותן שנים גילינו שהרמטכ"ל דאז, מרדכי (מוטה) גור קיבל הנחיה אופרטיבית מהממשלה לקראת ביקור סאדאת - "תכין את הימ"חים למלחמה".
אבל אין מדובר רק במגמה הציבורית של לפני ההסכם, אלא גם בזיכרון הקולקטיבי מהסכם השלום, זה שכולל בעיקר את תמונת המנהיגים על מדשאת הבית הלבן, אך גם את תמונות המפגינים מימית. אנחנו זוכרים את מחיר השלום, ומשכיחים את מחיר המלחמה. ובטח שאנחנו לא זוכרים, או מנסים לשכוח, שחלק אינטגרלי מהסכם השלום עם מצרים היה התחייבות ישראלית להתנעת תהליך שלום עם הפלסטינים בהתאם להחלטה 242 ו-338. וכאן למערכת החינוך יש תפקיד עצום, תפקיד שנמנע ממנה למלא כבר שנים.
הוראות חוק חינוך ממלכתי קובעות כי אחת ממטרות החינוך הישראלי, השנייה בסדר המטרות היא להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ולפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, ולחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים.
ולמרות זאת, ברוב המקרים, ברוב הכיתות, לא תראו ציון של יום השלום עם מצרים. ברוב השנים גם לא תראו הנחיה ברורה של משרד החינוך לעסוק בכלל בתאריך הזה ובמשמעות שלו, וכשזה כן קורה, מדיניות המשרד היא, כמעט כרגיל, להוריד מערכים של "הסכם השלום טוב או רע". בערך כמו במערכון המיתי של החמישייה: "קיבלתי עבודה לעשות עבודה על רצח רבין בעד או נגד"
-"ואת בטח מתקשה למצוא טיעונים בעד הרצח"
-"לא, אני לא יודעת מי זה רבין".
וזו אכן ההרגשה. אנחנו מגדלים דור שלא רק שלא יודע מה הסכם השלום עם מצרים הביא איתו, את מחיר הדמים שנחסך ואת המשאבים שהציל - הם בכלל לא יודעים שיש שלום.
זה אולי הכאב הכי גדול. ילד ישראלי לא מסוגל לדמיין היום שלום. עזבו חומוס בדמשק, הוא לא מסוגל לדמיין מצב שבו ארבע שנים אחרי המלחמה הזו, הוא יוכל לבקר בעזה כאזרח ולשבת עם המקומיים לשיחה. הוא בעיקר יכול לדמיין איך הוא נכנס לשם שוב על מדים ונשק, להיות גיבור. והמתח בין העתיד הצפוי לבין היכולת לדמיין ולהגשים עתיד אחר - זה תפקידו של חינוך.
חינוך טוב מייצר דמיון. דמיון מייצר יזמות, מייצר אחריות, יכולת לפעול לשינוי המצב, יכולת להקצות את המשאבים האישיים שלך ושל אחרים כדי לעשות מעשה. מה זה יעזור אם נוציא מהנדסים מעולים, או טכנאים מהטובים בתחומם, אם לא נכשיר אותם להבחין בין טוב ורע, לבחון אידאות ולהגות יוזמות משנות מציאות.
המערכת שלנו זנחה את הדמיון. היא הכניסה במקומו הישרדות, תפילה, מיומנויות.
וזה לא קרה בטעות. זה קרה בכוונה. זה קרה בעשרות שנים של שיתוק רעיוני, שבו המערכת מקבלת הכוונה פוליטית להתמקד בערכים לאומיים, בזהות יהודית מבוססת דת ולא שייכות לעם, בציות, בנאמנות, בגבורה. בלוח ימי הציון המיוחדים באתר משרד החינוך מופיעים ימים כמו שבוע החלל, יום הפאי, יום הסוכרת, ויום שרה אהרונסון. לא יום השלום.
הגיע הזמן שהחינוך הממלכתי בישראל יחזור לחנך לדמיון. לשלום, לאהבת אדם.
ביום שלישי הקרוב צריך לציין את יום השלום עם מצרים. יש לא מעט מחנכים ומחנכות שהיו רוצים לעשות זאת. וכדי שזה יקרה לא צריך לחכות להחלטת ממשלה (שראוי שתהיה) לציין את היום הזה כיום לאומי, אפשר פשוט להתאגד כקבוצת הורים וליזום, עם או בלי הנהגת ההורים, לשלוח את הוואטסאפ הבא למחנך, למנהלת ולרכז החברתי בבית הספר ולנסות: "הי, אנחנו, ההורים של **** נשמח לדעת אם מתוכננת פעילות בבית הספר לרגל יום השלום עם מצרים, 26.3. העניין הזה חשוב לנו, הוא עומד במטרות החינוך הממלכתי ונשמח גם לעזור".
תנסו. תזכרו מה אמר בגין בעת קבלת פרס נובל: "השלום הוא יפי החיים. הוא זריחת השמש. הוא חיוכו של ילד, אהבתה של אם, חדוותו של אב, היחד של משפחה. הוא קידומו של האדם, נצחונו של העניין הצודק, התגברותה של האמת. השלום הוא כל אלה והרבה יותר מזה".
מגיע לילדים שלנו לשמוע את המילים הללו. מגיע להם לדמיין שאפשר, שצריך, שנכון.
הכותב הוא מנהל משמר החינוך הממלכתי