בסוף אנחנו נשארים רק עם הזיכרונות. מהרגעים הקטנים, מאירועים שחשבנו שהם שגרתיים ואז כשהם חולפים אנחנו מבינים כמה הם ייחודיים. זיכרונות של שבת וחג, של יום שישי בצהריים, זיכרונות של אהבה בטעם של סלק.
מושיקו שלי נפל במבצע צוק איתן. הוא נפל בעזה, אבל חי בירושלים, חיים בצבע כזה שלא יחזור, צבע שיש רק בירושלים. צבע חזק של אהבה ושמחה, צבע חזק חזק של קובה סלק עם טעם של געגוע. כי אצלנו מראים אהבה דרך המטבח, ולכל קובה שגלגלתי הכנסתי כמה גרמים בשר סיסקה ומאה טונות אהבה. ומושיקו, וכל החברים שהיו באים איתו לאכול קובה ביום שישי, הרגישו את זה. הם אכלו, ושמחו, והרגישו שאני אוהבת אותו ואותם. שאני רוצה לפנק אותם. מושיקו שלי אהב אנשים, והקובה של שישי היה הסמל הכי טהור לאהבה הכי פשוטה.
אחרי שמושיקו נפל, החלטתי להמשיך ולהעביר את האהבה הזאת. הקמתי את הפאן טראק עם חב"ד קטמון, שבו אני מסתובבת ברחבי הארץ ומפנקת חיילים. זה קשה לפעמים, אבל כל רגע קטן שבו מילואימניק רעב אוכל אצלי, הוא רגע של חיים שבו מושיקו ממשיך להפיץ טוב בעולם.
נוסף על כך, פתחתי את ה"בוטקה" - בית קפה קהילתי בשכונת קטמון שהוא מפעל חיי. ככה אני חיה את מושיקו יום-יום. יצאתי לפנסיה כדי להפעיל את המיזם הזה. אנשים מגיעים מדי יום, קוראים את סיפור חייו של מושיקו ומתחילים לשאול מי הוא היה ומה הוא עשה. זה גורם לי להרגיש שהוא חי ונמצא איתי. אין יום שאני לא מדברת עליו. כך אני מנציחה אותו, ומרגישה שבזכות זה הוא נושם ודמותו נמצאת כאן איתי.
בימים אלה אנחנו חוגגים פורים לא רגיל. חג שמח שמהול בעצב וכאב. כולנו דואגים לחטופים ומחכים לבנים שישובו לביתם. אנחנו מוקפים בכל כך הרבה צער ושכול, וקשה לחגוג חג שכולו שמחה. אבל המפגש הזה בין כאב לשמחה הוא בעצם החיים עצמם, שנמשכים בכל מצב. כשאני חושבת על פורים, על הילדים שיצעדו בעדלאידע עם האבות שחזרו מהמילואים, על אווירת החג והשמחה, על הזיכרונות הטובים שיישארו להם, על המפונים מהדרום והצפון שיחוו יחד איתנו את ירושלים השמחה - אני מרגישה את החיים, בצבע הישן ההוא של אהבה בטעם של סלק.
כי בעצם ירושלים היא עיר כזאת של גם וגם, עיר שנטלה עשרה קבין של צער ושל שמחה גם יחד. עיר שחרב בה בית המקדש, אבל תמיד בונים בה בתים חדשים. ותהלוכה כזאת בצבע של שמחה, כשמסביב יש גם הרבה שחור - זה הדבר הכי ירושלמי שאפשר לעשות. ובעצם, זה גם מה שהיו רוצים החיילים שנלחמים כרגע בעזה ובצפון. וזה מה שהיו רוצים אלה מתוכם, שכמו מושיקו שלי שילמו בחייהם כדי שהחיים של כולנו ימשיכו: כדי שדווקא ברגעים של שמחה וצחוק מתגלגל, נזכור אותם חיים וצוחקים כמו שהם היו באמת. הצוואה שלהם היא שנמשיך לחיות ולשמוח. ולזכרם, נמשיך לצחוק עד שלא נוכל יותר לבכות. בעדלאידע ירושלים נצעד בגאון, בגאווה ובראש מורם, כשכל החללים צועדים איתנו ברוחם, ובתקווה שהחטופים ישובו אלינו במהרה בע"ה. ניפגש שם.
הכותבת היא אמו של מושיק דוינו, שנפל במבצע צוק איתן