מעל הרכס שמשקיף עלינו שוכן הכפר השיעי מארון א-ראס. אנחנו, תושבי מושב אביבים, נמצאים מנגד כשמאות מטרים מפרידים בינינו. ב-1963 הגיעו לקו הגבול, 53 משפחות עולים מצפון אפריקה, מהרי האטלס הגבוה אחרי ששני ניסיונות התיישבות של עולים מרומניה ומהונגריה נכשלו והמתיישבים נטשו את המושב. בעלייה השלישית לאביבים, משפחתי, שמנתה עשרה ילדים וזוג הורים הייתה בגיל מתקדם. אני, אליעזר בן ה-11, הייתי הילד השלישי במשפחת ביטון ומאחוריי השתרכו עוד שבעה אחים ואחיות.
תנאיי ההסתגלות היו מחפירים, עם מעט מאוד מזון וללא חשמל. בבתים היה גנרטור מקרטע שתיפקד לכמה שעות בודדות. בתוך הבתים לא היו מים בברזים, ובגינה היה ברז שהזיל דמעה יחד עם דמעת הצער של אמא, עקרת בית שנאלצה לצאת כל רגע אל הברז. בחצר היו שירותים "בול- קליעה" בתוך מחסן פח שאליו יצאנו בגשם ובקור הצפוני העז. אלו היו חורפים קשים ביותר והחימום נעשה בעזרת עצים שהובאו על גב ההורים ותנורי נפט מפוייחים שהקשו על הנשימה ולא אחת גרמו לחנק.
לכל הכתבות בפרויקט מאבדים את הצפון
המושב התקיים בבדידות קשה ביותר ובניתוק גמור. במושב היה בית ספר בתוך מבנה רעוע ומעופש ולמדנו בו בצפיפות. פעוטון וגן ילדים לא היו במושב. אולם, הייתה צרכנייה עם מעט מוצרי בסיס כגון חלב ולחם שנמכרו בהקצבה. בית הכנסת הקטן היה מלא עד אפס מקום, בשלושת התפילות מדי יום הצטופפו המתפללים על ספסלי עץ או התיישבו על הרצפה הקרה. מרפאה לא הייתה במושב ופעם בשבוע היה מגיע בהתנדבות רופא משפחה מקיבוץ השכן - סאסא.
אבא פרנס בדוחק משפחה של 12 נפשות. כשמנחם בגין עלה לשלטון ב-1977 הרגשנו שחל מהפך ביחס אלינו כמרכיב משמעותי בביטחון הגבול וביישוב הגליל. גם המצב הכלכלי החל להשתפר בזמנו. בנפשם של תושבי אביבים יש פצע גדול שמלווה אותי ואחרים עד היום - הפיגוע באוטובוס ילדי אביבים במאי 1970. באותו יום אוטובוס אגד שעליו נסעו יותר מ-40 ילדים לבית הספר הופגז על יד מחבלי אחמד ג'יבריל.
בפיגוע נרצחו בדם קר תשעה ילדים ושלושה מבוגרים. בין ההרוגים היו שני האחים השלי - בן 9 בת 7. בנוסף, גם דודי נהרג והותיר אחריו שלושה יתומים ועוד שני בני דודים שלי. הפיגוע הכה בהפתעה גמורה את פיקוד הצפון וממשלת ישראל, בדומה להפתעה ב-7 באוקטובר בעוטף עזה. תושבי אביבים לא ידעו את נפשם - כמעט כל אחד מקרב 53 בתי האב איבד מישהו, או שאחד מבני הבית נפצע קשה.
הפצע היה עמוק מדי לטיפול וחלק מתושבי המושב פשוט ברחו כל עוד נפשם בם. אחרים חיכו לסיום האבל הכבד ונשבעו מעל קברם הטרי של הנרצחים שלא יפקירו אותם לעולם. הוריי נשבעו בשבועה הזו. בנוסף, אחת לשנה נערכת אזכרה משותפת ברחבת המושב ומשם ממשיכים לאנדרטה מתפוררת במקום הפיגוע ליד ברעם, ואחר כך לחלקת הקבר שבבית העלמין בצפת.
מי יודע אם השנה נוכל לקיים את האזכרה במקום הפיגוע? זהו סיפור צורב מאוד של יישוב הנמצא על גבול לבנון. אחרי הפיגוע לא טיפלו בי וברבים אחרים שנפגעו נפשית ומתהלכים עד היום בהרגשה שהופקרנו על ידי הממשלה וצה"ל באותו בוקר שישי ארור ב-22 במאי 1970. לצערי, כאחד שגדל על ברכי מחדלים והזנחה מתמשכת עד לרגע כתיבת מלים אלו, אוכל לספר על תלאות החיים וסיכון ביטחוני מתמיד, על עזובה והפקרת ממשלות ישראל את העולים שהגיעו לגליל מהרי האטלס שבמרוקו. אם היינו ממוצא אשכנזי מצבנו בכל הפרמטרים היה שונה בתכלת מקצה אל קצה.
אנחנו טובים למדינה רק ככלבי שמירה על הגדר. זה היה בעבר ונמשך עד לרגע בו אני כותב את המילים האלו. גם בתקופה רגועה לא ידענו מה הוא ביטחון אישי, והסכין תמיד הייתה מונחת על צווארנו. בשלל התפקידים שמילאתי בניהול וארגון עשיתי ככול יכולתי כדי לשנות את המצב, אבל הממסד תמיד שם מקלות בגלגלי ההנעה שכבר מחלידים ומתפוררים.