כשהיינו קטנים, שרנו בין שלל שירי הפורים את שירו של לוין קיפניס התוהה מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע? מדוע מתקמצנים עלינו ובזמן שיש חגים שמקבלים שבוע שלם או אפילו שמונה ימים דווקא פורים שכולו שמחה, אופטימיות וממתקים בריכוז סוכר גבוה מפציע ל -24 שעות בלבד.
אבל השנה, אפילו עשרים וארבע השעות האלו נראות במבט ראשון כמו אורח לא קרוא.
המציאות שאנחנו חיים בה כבר כמעט חצי שנה מלאה בטרגדיות ובשורות איוב. עכשיו, לך תשמח, תקשיב למגילה ותערוך משתה וסעודה עליזה וחגיגית כשבכל רגע עלולות להגיע מילות האימה "הותרו לפרסום". לכי תחפשי את הילדים, תשלחי משלוח מנות לשכנה ותחלקי צדקה לאביונים, כשמאז שמחת תורה אין לך יום שלם אחד של מרגוע לנפש.
אבל למרות הכל, ודווקא בגלל כל זה, גם השנה צריך וחובה לחגוג את פורים. לא רק בגלל ההלכה והמסורת, אלא גם בשביל שנשאר אומה שמסוגלת להישיר מבט ללוח השנה ולהגיד לו, לחג שמגיע: התגעגעתי.
השבוע נשאלתי אם אני זוכר פורים דומים למצב הנוכחי מהעבר. של חוסר רצון בסיסי לשמוח לנוכח המציאות. לא הייתי צריך לפשפש יותר מידי בזכרוני כדי להבין שכבר עברנו כמה וכמה כאלו. אני לא מרחיק לימי הביניים, אלא קורא על יהודי שחוגגים את פורים במקומות אושוויץ וטרבלינקה, על יהודים מאורי מסך הברזל שמציינים את פורים בשמחה שקטה במיוחד כדי שהקג"ב לא יהיה שותף לחגיגות, ואני כבר מספיק קשיש כדי לזכור פורימים בשנות התשעים שמגיעים יום או יומיים אחרי עוד פיגוע התאבדות שגבה את חייהם של ילדים מחופשים, בדיזנגוף, בת ים או ירושלים.
כולנו יודעים שמגילת אסתר מסתיימת בהאפי-אנד. אבל הדרך לסוף הזה, הייתה רחוקה מלהיות סלולה. זה לקח כמעט עשר שנים של דרמות, משברים וגזרת שמד שמרחפת באוויר כמו חרב פיפיות ומאיימת להשמיד את כולם, השם ירחם, מנער ועד זקן ביום אחד.
כשאנו מקיימים גם כיום, אחרי אלפי שנים את ארבעת הממ"ים של פורים - מקרא מגילה, משלוח מנות, מתנות לאביונים ומשתה ושמחה - אנחנו שמים לעצמנו תזכורת, לכך שגם אם מסביב הכל נראה קודר ומלחיץ, ומילים כמו לבד לגורלנו, אמברגו נשק ואנטישמיות עולמית מככבות באוויר - בכל זאת אנחנו לא לבד. גם היום אלוקים איתנו בכל מצב ובכל רגע, ואם את מחשבת המן הצליח להפוך בלילה אחד שבו נדדה שנת המלך, באמת שהוא יכול לסדר ברגע גם לכל אחד ואחת מאתנו את הדברים שגורמים לנו לנדודי שינה עכשוויים.
אז, בשושן הבירה היה זה מרדכי היהודי שהיווה עוגן של יציבות, אמונה ומשענת שהכל נושאים אליה את עיניה כדי לשאוב נחמה ותקווה. מרדכי לא נכנס לסחרור, לא איבד את העשתונות, לא הרים ידיים או השתחווה. ובשילוב של תפילות למרומים ומהלכים מתוחכמים הצליח להביא לביטול הגזירה.
לאורך עשרה פרקי המגילה המרתקת מופיעות שלל דמויות מרתקות ושוזרות את סיפור המגילה הפלאי, זה שאפשר לסכמו במילה אחת של "ונהפוכו" - איך הכל מתהפך מרעה לטובה, מגזר דין מוות, רחמנא ליצלן, למצב של שמחה, ששון וחגיגה. ובכל זאת, דווקא מקומו של אלוקים נפקד מהמגילה. מן נוכח-נסתר שכזה.
במקרה? דווקא לא. חכמינו כבר שמו לב לכך שאם הופכים את האותיות של המילה "מקרה" מתקבלות שתי מילים אחרות: רק מה'. כי גם מה שנראה לנו כמקריות בלבד, הוא למעשה משהו מתוכנן היטב שמגיע מלמעלה. ופורים הוא חג הדגל של ה'מקריות'. אין בו ניסים בלתי ניתנים להסברה כמו כד שמן קטן שדולק שמונה ימים או ים סוף שנקרע לפתע לשניים וניתן לחצות אותו בבטחה. לכל התרחשות ניתן למצוא הסבר - אבל האמת היא עמוקה הרבה יותר. תמיד יש מכוונת שמניעה את האירועים, ידו של אלוקים, גם אם היא דואגת להישאר בצל.
גם היום אנחנו רחוקים מלהבין את הכל. אפילו וועדות חקירה שעוד יתכנסו כאן תיכף, לא בטוח שיידעו לספק תשובות.
נותר לנו רק להתנער מאבלנו, ולשמוח בפורים עם כוכבית. כשאנחנו נשמח בבית - נשדר שמחה לחטופים היקרים שנבצר מהם לשמוח. כשנשלח מנות איש לרעהו - נחבק גם את המשפחות השכולות. ברגישות, לא מתוך הוללות, מתוך קומה אחת ובאהבת אחים עצומה. ודווקא מתוך האופטימיות הזהירה הזו נזכה לראות שוב האור זורח ומפוגג את העננים שבחיינו.
הרב מוני אנדר הוא מנהל אגף דוברות חב"ד שבצעירי חב"ד. שליחי החסידות עושים השנה מאמץ מיוחד עוד יותר מהרגיל כדי להביא את שמחת הפורים ומצוותיו לכל מקום - כולל לפצועים במרכזים הרפואיים ולכל שטחי הלחימה בהם מוצבים חיילי וחיילות צה"ל, כולל כמובן ברצועת עזה.