זרעי האסון שנובטים מולנו לאחרונה וגדלים פרא נזרעו ב-2015. זוכרים את הנסיעה ההיא של נתניהו לנאום בפני שני בתי הקונגרס האמריקני, מאחורי גבו של הנשיא אובמה? נתניהו ודרמר סרגו את המהלך הזה בחשאי, בלי לשתף את הממשל האמריקני. זה היה חסר תקדים: מנהיג זר מגיע לנאום בפני שני בתי הקונגרס בארה"ב, בלי לעדכן את הנשיא, בלי לקבל את ברכת הדרך, תוך כדי ניצול קשרים במפלגה היריבה הראשית ועל מנת לטרפד את המהלך הבינלאומי החשוב ביותר שמוביל אותו נשיא אמריקני מכהן. לא היה כדבר הזה בדברי ימי אמריקה.
התירוץ הרשמי היה מאמץ לשכנע את המחוקקים האמריקנים לא לתמוך בהסכם הגרעין בין איראן למעצמות, שהיה אז בשלבי גיבוש סופיים. אלא שלמאמץ הזה לא היה שום סיכוי מלכתחילה. אני זוכר עד כמה היו ראשי יהדות ארה"ב, איפא"ק ומחוקקים יהודיים מרכזיים בהלם כשהעניין התגלה. אני זוכר את הזעם בבית הלבן. כמה ימים קודם עסק שר החוץ ג'ון קרי במשימה דיפלומטית רגישה בשמה של ישראל. "הוא עבד על זה כל היום, הרים טלפונים לעשרות אנשים", סיפר לי אז גורם בכיר בבית הלבן, "הוא עשה את זה לבקשתה המפורשת של ישראל, ואחרי יומיים מתברר לנו שנתניהו, כל הזמן הזה, מתכנן להגיע לכאן כדי לתקוע לנשיא סכין בגב".
כל מי שמביט עכשיו בקטסטרופה שישראל חווה בכל מה שקשור לתמיכה האמריקנית הדו-מפלגתית ממנה נהנתה לאורך 50 שנה, יודע שזה התחיל שם, ב-2015. כמעט כל מי שמבין משהו בסוגיה התחנן אז בפני נתניהו שירד מכוונתו זו. "הנזק יהיה לטווח ארוך", הזהירו אותו, "לעולם לא תוכל לשקם את ההריסות שאתה הורס עכשיו במרקם העדין של התמיכה הדמוקרטית בנו", הפצירו בו, "אי אפשר יהיה לתקן את זה".
ראשי איפא"ק, ששמרו על שתיקה מכובדת כלפי חוץ, מרטו את שערותיהם בתוך החדר. נדבנים יהודים-אמריקניים בולטים ניסו להניא את נתניהו, אך לשווא. כל האזהרות התנפצו על קיר בטון. נתניהו טען שהוא מגיע לוושינגטון "בשביל ההיסטוריה". שהוא לא מוכן לשתוק כשאמריקה חותמת על הסכם הגרעין עם איראן. הסבירו לו שאין לו שום סיכוי לבלום את זה. שהסיכוי שלו לשכנע שני שליש מהקונגרס להצביע נגד הסכם עליו חותם נשיא מכהן, הוא אפס. אולי אפילו מתחת לאפס. הוא לא רצה לשמוע. הוא היה בטראנס. הרי הוא מבין באמריקה יותר מכולם.
נתניהו ידע שהוא לא יבלום את הסכם הגרעין. טיפש, הוא לא. אלא שלא זו הייתה מטרתו האמתית. הוא ידע שנאום כזה, שבועיים לפני הבחירות בישראל, יבטיח את נצחונו. הוא היה זקוק לזריקת אדרנלין בצורת 20 הפסקות "סטנדינג אוביישן" מול מחוקקים אמריקנים נלהבים. זה הדבר היחיד שעניין אותו. לנצח בבחירות את יצחק הרצוג והמחנה הציוני. ההרס שהותיר אחריו, זרעי החורבן של הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של מדינת ישראל, פחות עניינו אותו.
היום, איראן היא כבר מדינת סף גרעינית. לא בגלל החתימה על הסכם הגרעין ההוא, אלא בגלל שנתניהו שכנע את הנשיא טראמפ לצאת מהסכם הגרעין. אלמלא יצאה ממנו ארה"ב, האיראנים היו עדיין תחת פיקוח חודרני במרחק גדול פי כמה מפצצה. אבל אנחנו עוסקים עכשיו ביחסים עם ארה"ב, ולא בפצצה האיראנית. נתניהו הוא אבי הפצצה האיראנית, ומחריב היחסים עם אמריקה.
שם, ב-2015, זה התחיל - אבל לא שם זה נגמר. כי בנוסף למלחמה שהכריז נתניהו על האגף השמאלי של המפלגה הדמוקרטית, הוא גם "מחק" את יהדות ארה"ב. מבחינתו, יהדות ארה"ב הגדולה, העשירה, המשפיעה, הציונית, הפרו-ישראלית, המסורה והחמה, הפכה לעניין מיותר. כל ישראלי שכיהן בתפקיד דיפלומטי בצפון אמריקה באותן שנים, יספר לכם את זה: ביבי מחק את היהודים. מבחינתו, הם כבר לא קיימים. זו הסיבה שהוא אישר את מתווה הכותל בממשלה, ואז ביטל אותו לדרישתן של המפלגות החרדיות. ואחר-כך עשה מעשה דומה למתווה הגיור. הוא זיהה את כל הגשרים המפוארים שחיברו אותנו לאחינו שמעבר לאוקיינוס, והעלה אותם באש.
באותן שנים, נהג ביבי לשנן בפני כל מי שהסכים להקשיב שיהדות ארה"ב כבר לא קיימת, בעצם. תכלס הם עוד כאן, אבל שיעור ההתבוללות העצום יגרום לכך שבעתיד הקרוב הם פשוט יתפוגגו במהירות. "זה כמו שאתה נוסע בנחת על מישור בלי לדעת שבעוד מרחק קצר יש תהום ואתה נבלע בה", הוא תיאר. את הז'יטונים שלו הוא העדיף לשים על הנוצרים האוונגליסטים, אוהבי ישראל חמים ואותנטיים, כאלה שלא נעלמים ותמיכתם מוצקה ואידיאולוגית. ואסור לשכוח שהאוונגליסטים גם הרבה יותר ימניים מהיהודים. הם רפובליקנים, בעוד רוב היהודים באמריקה דמוקרטים.
ובכן, גם זה התברר כסוג של קטסטרופה. כי הדמוגרפיה באמריקה היא דמוקרטית. גם אם טראמפ ינצח בנובמבר, זה לא ישנה את העובדה הזו שהאוכלוסיות הצומחות באמריקה הם הלטינים, השחורים, המהגרים והדמוקרטים. אמריקה הלבנה, המסורתית, השמרנית, הולכת ודועכת. יחד איתה, דועכת התמיכה המסורתית של האמריקנים בישראל. תמיכה עליה עומדת אבן הראשה המרכזית של הביטחון הלאומי של ישראל. תמיכה שתמיד הייתה מבוססת על העובדה ששתי המפלגות הגדולות, הרפובליקנים והדמוקרטים, תומכות בנו כמעט באותו שיעור. נכס כזה לא היה לאף מדינה (שאינה מבעלות הברית המסורתיות של ארה"ב, דוגמת בריטניה). רק לנו. נתניהו הצליח לפרק את זה. לערער את המבנה כולו. הנזק שהוא גרם, ועוד יגרום, לנכס האסטרטגי הזה, אינו ניתן לשיעור.
כשמביטים היום על המספרים המדאיגים בכל הקשור לתמיכת הציבור האמריקני בישראל, מבינים את עומק השבר. בניגוד לעבר, אין לנו הפעם גייסות שמסוגלים להתמודד עם זה. נתניהו הצליח להרחיק מאיתנו את יהדות ארה"ב, שמזדהה עם ערכיה הדמוקרטים של ישראל פחות ופחות. הדור שזוכר את השואה הולך ונעלם. הבנים והנכדים של היהודים החמים שדמעו בכל פעם ששמעו את המילה "ישראל", מביטים בקואליציית הבלהות הביביסטית ומבינים שזו אינה הישראל עליה חלמו הוריהם. אין מי שיעשה את העבודה בקמפוסים, בקהילות השחורים והלטינים, בדעת הקהל. ישראל מאבדת את נכסיה והיא יכולה לבוא בטענות רק לעצמה.
כדי להדגים את זה, התברר שהשבוע ירדנו בפעם הראשונה אי פעם ממעמד של "דמוקרטיה ליברלית" למעמד של "דמוקרטיה אלקטורלית". אנחנו, ברזיל ופולין. כבוד.
כשהטור הזה נכתב, מנסה נתניהו לפרק את מה שעוד נשאר ולארגן לעצמו נסיעה נוספת לוושינגטון, "על הראש" של נשיא דמוקרט מכהן. כשסיפרו לי לפני כמה ימים שנתניהו רוצה לחזור על התרגיל של 2015, הייתי בטוח שמדובר בהלצה. ביום חמישי ראיתי את זה במהדורה והתברר לי שגם ההלצה הזו על חשבוננו. הפעם, אפילו רון דרמר מבין את פוטנציאל האסון. אבל נתניהו מתעקש. כרגע מנסים לארגן לו נאום בפני המחוקקים הרפובליקנים בלבד. זה עוד יותר גרוע מהאלטרנטיבה. זה חסר תקדים. זו הודאה של ראש ממשלת ישראל שהמפלגה הדמוקרטית אבדה וישראל שמה כעת את מבטחה רק ברפובליקנים. זו התאבדות בשידור חי. כל זה לא אומר שזה לא יקרה. מלאך החבלה, כנבואתו של יצחק שמיר ז"ל, לא ינוח ולא ישקוט עד שלא ישלים את מלאכת ההרס. הנחמה היא, שהוא כבר די קרוב למשימה.
אני לא יודע איך זה ייגמר. נאמר לי שהאמריקנים מציעים שהנשיא הרצוג יבוא במקום נתניהו ויזכה לכבוד מלכים משני בתי הקונגרס ושתי המפלגות. הסיכוי שנתניהו יתמוך בפשרה הזו אפסי, כי היא טובה לישראל, פחות טובה לנתניהו.
ועדיין, זה לא סוף פסוק. ברק רביד צייץ אתמול שמנהיג הרוב הדמוקרטי צ'אק שומר לא פוסל על הסף להצטרף להזמנה הרפובליקנית לנתניהו. זה יכול אולי לקרות אם אכן תושג עסקת שחרור חטופים ונתניהו יסכים להמתין עם הפעולה ברפיח. עובדים על זה עכשיו.
כדי להבין את נואשותו של המצב, כדאי לזכור שנתניהו יכול להתקבל בוושינגטון על כפיים ולנאום בפני כל בתי הקונגרס הקיימים, אם רק היה מתנתק לרגע ממסע ההישרדות המטורלל שלו. האמריקנים מציעים לו את "דיל המאה" האמתי: לסגור את המלחמה בעזה, להקים חלופה לחמאס ברצועה, להחזיר את החטופים, לסגור גם את העימות בצפון דרך הסכם שיגבש הוכשטיין, ולהשלים את מעגל השלום סביב ישראל ביחסים מלאים עם סעודיה והקמתו הרשמית של "הציר האמריקני" במזרח התיכון, מאבו-דאבי ונמל בחריין דרך ריאד, עמאן, ירושלים, קהיר, רבאט ומדינות נוספות.
נתניהו מסרב. יותר חשוב לו לשמור את בן-גביר בקואליציה. "אני היחיד שיכול למנוע הקמת מדינה פלסטינית", הוא צורח באוזנינו. האם הוא באמת נדרש להקים מדינה פלסטינית כדי לקבל את הדיל החלומי הזה? התשובה היא לא. הוא נדרש להסכים לניסוח מפותל כלשהו שיחדש את האופק המדיני במזרח התיכון. הגרסה האחרונה שאני שמעתי היא משהו כמו "נתיב להקמת רשות פלסטינית מחודשת" (passaway to revised Palestinian authority). ממש חורבן הבית. הרי נתניהו כבר נשא את נאום בר-אילן וניהל לפחות 3 פעמים מו"מ להקמת מדינה פלסטינית על בסיס קווי 67 עם חילופי שטחים. יצא מזה משהו? קדחת. עוד לא נולד הפלסטיני שיהיה מסוגל לוותר על זכות השיבה או על מזרח ירושלים כבירה ולכן העסק הזה תמיד ייפול בשלב כלשהו וזה יהיה תמיד באשמת הצד השני.
אלא אם כן, הצד שלנו נשלט ע"י קיצונים משיחיים מהסוג של אלה שהשתלטו על נתניהו. הוא מתבצר בהתנגדותו כי אימתו של בן-גביר מוטלת עליו במלוא עוצמתה. במקום לאכול את כל העוגה ולקבל את כל התשומות והיתרונות בלי לספק סחורה ממשית, הוא פשוט זורק את הכל לפח האשפה של ההיסטוריה כדי להצליח לגרד עוד חודשיים לקואליציה, או למלחמה, או לשתיהן גם יחד.
בינתיים אנחנו נאלצים לחזות בהמשך התפרקות ישראל ממעמדה, נכסיה ושמה הטוב, בקצב גדול בהרבה מהקצב שבו אנחנו מפרקים את חמאס: האמריקנים דורשים התחייבות כתובה על אופן השימוש בנשק שהם מספקים לנו, קנדה הכריזה על אמברגו נשק, הולנד ומדינות נוספות באירופה שוקלות אמברגו דומה, ארה"ב ואירופה מטילות סנקציות על מתנחלים אלימים ועל ארגונים שונים בארץ, האיחוד האירופי מתחיל לדבר על שנמוך הסכם האסוציאציה, הוצאות ספרים, מכוני מחקר ואוניברסיטאות בחו"ל מסרבות לשתף פעולה עם מוסדות ישראלים, משקיעים פוטנציאליים מושכים השקעות בחברות הזנק ישראליות, וזו רשימה חלקית מאוד.
כשנתניהו נשאל, בוועדת חוץ ובטחון של הכנסת, על מצב ההסברה באמריקה, הוא מסכים שהמצב חמור. כשהוא נשאל אם זה בגלל שלא מושקע מספיק כסף, הוא עונה בשלילה: "זה לא שאלה של כסף, זה פשוט כי אין אנשים, אתה מוקף באנשים שלא יודעים לחבר מילה למילה (באנגלית). צריך למצוא".
מי הקיף את ראש הממשלה בחדלי האישים הסובבים אותו? שיבדוק אצלו בבית. אין בעולם מדינה שבה יש יותר אנשים מוכשרים, ראויים, רהוטים, שולטים באנגלית (וכמעט בכל השפות הקיימות בעולם), יצירתיים, נחושים, חרוצים ופטריוטים מאשר ישראל. אלא שאלה לא נמצאים בסביבתו של ראש הממשלה. לשם מגיעים רק החנפנים, העצלים, הרקובים וחדלי האישים ביותר, התוצרת אותה הוא ושליחיו מגרדים איכשהו מתחתית של כל חבית בסביבה. אחר-כך הוא עוד בא בטענות.
בדיוק לפני שנה, ב-22 במרץ 2023, עלה גדי איזנקוט להתראיין ברדיו 103, אצל ענת דוידוב ונסים משעל. הוא הגיב על דברים זחוחים שאמר יום קודם שר האוצר בצלאל סמוטריץ', בזכות המשך המהפכה המשפטית. איזנקוט נמנה על המזהירים הקבועים מהחקיקה המשפטית והשבר העמוק שהיא מייצרת בישראל. בראיון, כינה את סמוטריץ' "להטוטן מילים" וציין כי אמון הציבור במערכת המשפט עדיין גבוה כמעט פי 2 מהאמון בממשלה וכמעט פי 3 מהאמון בכנסת.
וכאן הגיע איזנקוט לעיקר: "הבעיה של סמוטריץ' היא חוסר ההבנה האסטרטגי שאנחנו נמצאים במציאות הביטחונית הנפיצה ביותר בחמישים השנים האחרונות. בעיניי אנחנו נמצאים במצב החמור ביותר שמדינת ישראל עמדה מבחינה ביטחונית מאז סוף אוקטובר 73. מה שקורה בצפון עם חיזבאללה זו תפנית אסטרטגית, הרתעה של 17 שנים נשברה. התפנית הזו באה לידי ביטוי שהם שולחים את המחבל לבצע את הפיגוע החמור ביותר מאז מלחמת לבנון השנייה, כפסע להסלמה. אם הוא היה מצליח להפעיל מטען על אוטובוס זה היה נגמר חמור מאוד. זה אירוע חמור, אני משוכנע שיהיה תחקיר נוקב בצבא. אבל יש פה משהו מעל צה"ל - חוסר התגובה זה מסר של חולשה לאירוע חמור ביותר".
איזנקוט נשאל לו היה עכשיו רמטכ"ל, מה היה ממליץ: "תקיפה מהירה ומידית, ואני מאמין מניסיוני שזה לא היה מביא להסלמה אלא היה מעביר מסר של עוצמה. אבל זו ממשלה חלשה מאוד. אנחנו רואים את זה גם מול חיזבאללה, אנחנו רואים בזירה הפלסטינית מה קורה ברצועת עזה וחוסר תגובה מתמשך. הדבר המטריד ביותר לזמן הקרוב זו הזירה הפלסטינית. אנחנו נמצאים בנפיצות גדולה מאוד, גם במזרח ירושלים, יו"ש, רצועת עזה, כניסה לרמדאן עם חולשה של הרשות הפלסטינית, שביתת אסירים. במקום לפנות את הצבא להתעסק באיום הענק הזה, במקום להבין שבזה צריך להתמקד ולא באותה רפורמה משפטית של מינוי שופטים עוד חצי שנה יחד עם חקיקה פרסונלית, אלא להתמקד במניעת הסלמה, לשפר את המוכנות של צה"ל. במקום כל זה אנחנו רואים את הדיבורים אתמול בלילה, שזה בליל של מילים בלי לראות את התמונה הכוללת ואת ההבנה לאן זה יכול לקחת את התקופה הקרובה".
איזנקוט הוסיף והזהיר מפני המשך ההפיכה המשטרית. הוא דיבר על המשבר, שפוגע פגיעה משמעותית בערבות ההדדית ובסולידריות בחברה הישראלית, ובמוכנותו של צה"ל למלחמה: "בדמיוני הפרוע ביותר לא דמיינתי את המצב שמתרחש היום", אמר, "אבל האחריות מוטלת על ממשלת ישראל. במקום להמשיך בחקיקה הדורסנית, לראות את התמונה הכוללת, את האיומים, ולקבל החלטות אמיצות".
יומיים לפני הריאיון הזה, אמר איזנקוט דברים דומים ואף חריפים יותר בנאום בכנסת. לי יצא לשמוע אותו גם באופן פרטי. איזנקוט הוא לא מהרודפים אחר עיתונאים. קשר עם התקשורת לא היה אף פעם הצד החזק שלו, גם אחרי שפשט מדים. ובכל זאת, באותם חודשים הוא דיבר איתי כמה פעמים. בכל אחת מהשיחות הללו שמעתי אותו אומר דברים שלא שמעתי מעולם. בדיעבד, אני חושב שהוא היה בסוג של התקף חרדה. מעולם לא ראיתי או שמעתי אותו במצב דומה. איזנקוט הוא אחד הדגים הקרים ביותר ששחו במטכ"ל אי פעם. גם בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה הוא היה יחסית רגוע. תמיד מנתח את הדברים בקור רוח, מנותק מאמוציות מיותרות או דעות קדומות, ולא נרתע. ובכן, לא עוד. איזנקוט של אביב 2023 היה סוג של נביא זעם וחורבן. הוא ראה את התהליכים, הוא הבין את הסיכונים. הוא קרא את החומרים המודיעיניים כחבר בוועדות המשנה של ועחו"ב, הוא היה בהלם מההעזה של נסראללה בניסיון הפיגוע במגידו והוא ראה את תהליכי ההתפרקות הפנימית של החברה הישראלית כתוצאה מההפיכה המשטרית.
הוא הזהיר, התריע, כתב מכתבים, ניסח מסמכים ונאם נאומים, אבל מרכבת ההזיות המשיחית והטירוף הלאומני של קואליציית נתניהו המשיכה לדהור לעבר התהום. יומיים-שלושה לפני הטבח הזדמן נתניהו עצמו לאולפן הבית שלו, שם נשאל ע"י ינון מגל על האזהרות החוזרות ונשנות של אמ"ן מפני מלחמה רב זירתית, והגיב בביטול. "אבל אני אגיד לך דבר אחד", הוסיף בזחיחות אופיינית, "אנחנו תמיד נערכים לאפשרות הזו, תמיד נערכים, ולא רק נערכים לאפשרות הזאת, נערכים לטפל בה ב-360 מעלות".
עכשיו הוא מטפל ב-360 מעלות במאמץ לטפול את האשמה והאחריות על זולתו. בשבועות האחרונים שמעתי מינון מגל שאהוד אולמרט אשם גם בעסקת שליט, כי הוא בעצם רצה לחתום עליה עוד לפני נתניהו, והוכשל ע"י אהוד ברק (אני רציני, זו גרסת שופרות רשמית). עכשיו הם טוענים שגדי אייזנקוט, לא נתניהו, הוא שהביא את השליח הקטארי עם הכסף לעזה. אלה, כמובן, הבלים ירודים מהסוג הביביסטי השפל ביותר. האיש עם המפתחות, המנהיג הנבחר, ראש הממשלה הנצחי והקברניט היחיד של ספינתנו השוקעת, ימצא תמיד במי ליידות את האחריות למחדליו ואסונותיו. הוא, תמיד נקי. לא ידעתי, לא שמעתי, לא אמרו לי, שתו לי, לא היה מי שיתפוס בדש מעילי וכו'. מה שמחריד כאן, זה שיש מי שקונה את ההבלים הללו. יש מי שסבור שהם ראויים לדיון.
אגב הכסף הקטארי: זה קרה ב-2018, כשאבו-מאזן החליט להפסיק להעביר את כספי הסילוקים של הפלסטינים (המיסים שאנו גובים עבורם ומחזירים להם) לעזה. חמאס נקלע למשבר קשה. נתניהו נבהל. חמאס במשבר? אסור שזה יקרה. הם עוד עלולים להתעצבן ולשגר רקטות או להתפרע ונתניהו מעולם לא התכוון לפגוע בהם. הוא ראה בחמאס נכס מניב, סוג של כלב תקיפה קטן וצייתן. אז יחד עם ראש המוסד, יוסי כהן, הוא החליט לגייס את קטאר שתעביר לעזה את המזומנים החסרים מדי חודש. כהן הביא את הסחורה. מה שנותר זה לעטוף אותה בעבודת מטה. אז נתניהו הורה למטה לביטחון לאומי, הנמצא בשליטתו, להכין עבודת מטה. היא הוכנה, והמליצה על המהלך בכל לב. המשימה הושלמה.
אז על מה מתבססים אלה שמנסים עכשיו לטעון ש"זה לא ביבי, זה גדי"? על העובדה שבסוף התהליך, התבקשה גם מערכת הביטחון לחוות דעתה על המהלך ולא הביעה התנגדות. אגב, גם אם הפרט הזה היה עומד בפני עצמו, אין בו כדי להעביר את האחריות מראש הממשלה המכהן לגופי מקצוע ש"לא התנגדו". זו משמעותה של האחריות במשטר דמוקרטי ונתניהו עצמו היטיב לבטא את זה פעמים רבות: "בדמוקרטיה הישראלית, כמו בכל דמוקרטיה, מי שקובע זה הדרג המדיני. מי שמבצע זה הדרג הצבאי. כך זה היה, וכך זה יהיה".
לעצם העניין: הסיפור הקטארי אכן הועבר להמלצות הצבא ומערכת הביטחון. איזנקוט היה אז בחודש האחרון לתפקידו. סיכום חוות דעת הצבא היה ש"אם הכסף הקטארי יגיע ישירות למשפחות הנזקקות בעזה, הרי שאין התנגדות". שבועות ספורים אחר כך אייזנקוט כבר היה אזרח. בינתיים התברר שהכסף הקטארי מגיע במזומן, במזוודות עמוסות דולרים, ישירות לידיו של סינוואר. נתניהו נשאל על כך על כבש המטוס, באחת מיציאותיו התכופות (עם הרעיה) לחו"ל. "מה דעתך על הכנסת הכסף הקטארי לעזה", לשון השאלה, והנה, מילה במילה, לשון התשובה: "אני עושה מה שאני יכול, אני חושב שברגע זה, זה הצעד הנכון. לכל צעד, בלי יוצא מן הכלל, יש מחיר. כשאתה נוקט צעדים של מנהיגות, תמיד יש מחיר, אם אתה לא יכול לשאת במחיר, אתה לא יכול להנהיג. ואני יודע לשאת במחיר".
לא, הוא לא ענה "זה אייזנקוט". הוא ענה שזו האחריות שלו, שהוא המנהיג, שלצעד הזה יכול להיות מחיר והוא יודע לשאת בו. ובכן, ב-7 באוקטובר הוגש לנו החשבון והגיע הזמן לשלם את המחיר. מכונת הרצח המפלצתית שנתניהו מימן על הגדר של נחל עוז, התנפלה עלינו. עכשיו, כשהוא נדרש לשאת במחיר, כפי שהבטיח, הוא נעלם. כרגיל.
צה"ל ממשיך, בינתיים, להמתין להחלטות הדרג המדיני באשר לעתידה של עזה. הצבא עבר כבר מזמן ממלחמה (28 חטיבות בשיא) ללחימה (4 חטיבות פלוס מינוס). הפעולה בבית החולים שיפא מביאה תוצאות מצוינות בעיקר בזכות עקרון ההפתעה והביצוע של שייטת 13 וכוחות המעטפת (חטיבה 401) שהסתערו וכיתרו את בית החולים במהירות הבזק מבלי שמאות המחבלים שהחלו לקנן בו הספיקו להסתלק. האפקט של האירוע מהדהד ברחבי הרצועה ו"עוזר" לחמאס להבין שצה"ל רציני בכוונתו להמיר את עזה ביו"ש ולהגיע ליכולת כניסה, יציאה, ניקוי וטיפול בטרור בכל מקום ברצועה בדיוק כפי שיש לו בין בית לחם לג'נין.
אלא שיש בעיה. ביו"ש הפעילות הביטחונית מתבססת על העובדה שיש רשות פלסטינית מתפקדת. היא מטפלת בחיי היומיום של הפלסטינים, בפשע ובמקרי האלימות המקומיים, ושיתוף הפעולה הביטחוני שלה עם ישראל מאפשר לצה"ל ולשב"כ לטפל במקביל בטרור.
בעזה אין כלום, כרגע. כל מה שיש זה חמאס שמנסה לחזור לכל מקום שבו צה"ל סיים את העבודה. השבוע צה"ל פירק בשיפא את מה שחמאס החל לבנות שם מחדש, אחרי שצה"ל כבר פירק את תשתית חמאס בשיפא בסבב הפתיחה. כך זה יימשך, אלא אם כן מישהו יתעשת וישכנע את בן הערובה המכונה גם בנימין נתניהו לקבל את ההחלטה הנכונה ולהתחיל לארגן אלטרנטיבה שלטונית פלסטינית שאינה חמאס ויש לה זיקה כלשהי לרשות הפלסטינית בעזה.
בצה"ל קוראים לזה "מוחמד כלשהו עם נשק, שיחלק את האוכל". זה גם מה שהאמריקנים אומרים. נתניהו מתעלם. מבחינתו, אין על מה לדבר. עד שהמשיח בכבודו ובעצמו לא ירד לרצועה להחליף את צה"ל, אנחנו ממשיכים. קדימה, לרפיח. כאילו שכניסה לרפיח תפיח רוח כלשהי באגדת ה"נצחון המוחלט" של נתניהו. מה יש ברפיח שלא היה בחאן יונס? כלום ושום דבר. להיפך, חאן יונס, מבחינת העוצמה המקורית של חמאס, חשובה מרפיח בסדרי גודל. הסיפור הוא לא כמה גדודי חמאס פירקת, אלא האם אתה מסוגל למנוע את חזרתם ולמלא את הוואקום באלמנטים שאינם חמאס. כרגע, אין לישראל תשובה אמתית לשאלה הזו, כי נתניהו מורתע (מבן-גביר וסמוטריץ') ולא מסוגל להגיד את צירוף המילים "רשות פלסטינית", למרות שאין מאחוריהם כלום.
במצב הדברים, נתניהו מתפאר בזה שהרעיון להקים את הנמל הזמני בעזה הוא בכלל "רעיון שלי", בלי לשים לב שהוא הולך וקונה את מעמדו כבנימין זאב הרצל הפלסטיני. הם בחיים לא חלמו על נמל והנה, קיבלו אחד. לא סתם נמל, אלא נמל בהפעלה קטארית, המדינה שמממנת ומפטמת את חמאס (בחסות נתניהו) כבר שנים. אבל העיקר שאף פקיד של הרשות הפלסטינית לא יקבל הכרה כלשהי.
מה השורה התחתונה? שבנימין נתניהו ויחיא סינוואר יושבים באותה סירה וחותרים לאותן מטרות: אחת השאיפות הגדולות ביותר של סינוואר היא לנתק את ישראל מארה"ב. נתניהו מגשים לו את השאיפה הזו ביעילות רבה. המטרה השניה היא לחבר למערכה בעזה חזיתות נוספות. ערביי ישראל, הפלסטינים בגדה, חיזבאללה וכו'. גם כאן, המשך דבקותו של נתניהו בבן-גביר, סמוטריץ' והקיצונים, מסייע לסינוואר להמשיך לתלות תקוות במטרה זו. המטרה השלישית של סינוואר היא למנוע, בכל מחיר, חזרתו של כוח פלסטיני כלשהו לעזה, שאינו חמאס. זה הסיוט הכי גדול שלו. וגם כאן, מי שמגשים את חלומותיו של סינוואר, זה נתניהו. כשזה יתברר, הוא שוב יאשים את אייזנקוט.