5 וחצי חודשים שיגב בוכשטב חטוף ברצועת עזה עם עוד 133 ישראלים. אמו אסתר, לא מצליחה לישון כמו שצריך מאז אותה שבת שחורה ב-7 באוקטובר. "אני מביאה את עצמי לידי עייפות כדי שאירדם לפחות חלק מהלילה", סיפרה בראיון ל"סופ"ש שלו" באולפן וואלה!. "כל לילה לפני שאני הולכת לישון אני יודעת מה אני עושה למחרת וזה מה שגורם לי לקום. לא משאירה חלונות ומקומות ריקים. יש לי משימות לכל יום ואני לא משחררת את עצמי ממשימה מסודרת. זה מחזיק אותי ונותן לי את הכוח להמשיך את היום".
יגב הוא הבן הבכור במשפחה, בן 35, ורק לאחרונה ציינו את יום הולדתו בשבי. "הוא אדם צנוע ומופנם, אוטו דידקט, אוהב מאוד מאוד ללמוד - רק את מה שמעניין אותו", מספרת אמו. "הוא ידע מהלך. בגיל 13 בבר מצווה כתבנו לו שהוא הוסיף לנו המון מילים ללקסיקון המשפחתי, מילים שלא הכרנו קודם וכל הזמן הוא מוסיף עוד ועוד למילון המשפחתי. הוא מאוד אוהב בעלי חיים, רואים את זה גם בתמונות. הוא מוזיקאי, מגיל צעיר גילה את המוזיקה - ניגן בגיטרה, בחליל צד, בצ'לו. הוא בונה כלי נגינה עם יובל אחיו הצעיר. הוא ורימון הכירו דרך המוזיקה ופתאום ניצתה האהבה ביניהם אחרי הרבה שנים של קשר. לפני שלוש שנים הם התחתנו. הוא אדם שבאמת יש לו רגישות מאוד גבוהה.הוא הבן שלי, אני לא חושבת שאמהות מספרות את הסיפור האמיתי על ילדיהן, אלא את הסיפור שלהן".
חייתם חיי שגרה של סבבים?
"הילדים גדלו לתוך הצבע האדום. זה חלק מהחיים שלהם. אף פעם לא היתה התלבטות אם טוב או לא טוב לחיות שם. היה ברור שזו שגרת חיינו. גם לא היה פחד מהשגרה הזו. זה היה חלק מאיתנו. יובל ונופר הם בגיל שעוד לא נעצו את העוגן שלהם איפה הם רוצים לחיות - אבל יגב רצה להישאר בו. זה היה הבית הבטוח שלו הקיבוץ. הוא אהב אותו. שגרת החירום הזו שהיתה לנו שנים היתה חלק מהחיים, הילדים לא הכירו משהו אחר".
מתי ב-7 באוקטובר הבנת שזו לא אותה שגרה?
"ב-6:29. ממש על ההתחלה. שמענו את הצבע האדום. בדרך לממ"ד שמענו את הירי בשדות, הבנו שיש חדירת מחבלים. צלצלתי למוקד לדווח, ואמרו לי: 'אנחנו יודעים'. חשבתי שזה רק אצלי, הבנתי שזה אירוע גדול יותר. הבנתי שהאירוע בכל הקיבוץ, ואז הבנתי שזה התפשט בכל האזור - אופקים, שער הנגב, שדרות. היינו בממ"ד עד 17:00. כשנכנסנו לממ"ד - התפקיד שלי החברה בצוות החירום, אמרתי לאורן שיהיה בקשר עם אמא שלו ועם יגב ורימון. ב-7:00 יגב אמר לי: 'אמא יש קולות בערבית מאחורי החלון שלנו. ברגעים האלה הוא היה מפוקס, לא בלחץ או בחרדה גדולה. זו היתה השיחה האחרונה שדיברנו'".
את מושקעת במאבק, אבל עברת ב-7 באוקטובר חוויה קשה מאוד. היה לך זמן להתמודד או שזה הכל יגב?
"זה הכול יגב. אני עושה הסברה בכיכר ובמקומות אחרים ומספרת את הסיפור שלנו ושלי. אבל אני ממש לא מתעסקת בעצמי כרגע, זה לא הסיפור. תוך כמה שבועות הפכנו למשפחה אחת של חטופים. זה לא יגב לבד".
רימון חזרה מהשבי בסוף נובמבר ונצרבה בתודעה כמי שחזרה בראש מורם. איך היא?
"הראש מורם היה באמת באותו יום. היא לא ממש ידעה שמצלמים, זה היה ממש אותנטי, היא לא היתה מודעת לכך שמצלמים. הם היו יחד בשבי כל הזמן. היא אמרה עוד שבוע שבועיים הם חוזרים, אנחנו ידענו שזה לא נכון - אבל לא חשבנו שזה יימשך כל כך הרבה זמן. שכל כך מתרחקים".
בימים אלה מדווחים שוב באופטימיות זהירה על התקדמות איטית במשא ומתן. איך חיים במתח הזה?
"התהליך הזה איטי, הולך קדימה והרבה אחורה. אני כל הזמן מאוד מאוד זהירה. אני מנסה לשמור על אופטימיות אבל נזהרת מאוד לא להגיד שזה יקרה מחר או מחרתיים. לא יודעת מתי זה יקרה. השבוע אמרתי בכנסת שזו עסקה הומניטרית, אבל לכולם, כי כולם חולים בגופם או בנפשם אחרי כל כך הרבה ימים. אף אחד לא בבריאות. אני מאמינה שהפעם המדינה לא תעצור".
מרגישה שהביקורים בכנסת מספקים לך תשובות?
"לא בטוח שזה מאה אחוז עוזר. אבל בגלל הספק הקטן אני ממשיכה לעשות. אני מרגישה שיש דיבור. הדיבור הזה לא מספק. לפני התחלתי הייתי בטוחה שהדלת תהיה פתוחה מצד החכים וכולם ירצו לדבר איתנו ויהיה הרבה יותר פשוט. היום אני מבינה שלא. מי שנפגש איתנו הוא מאוד אמפתי ורוצה לעזור, אבל העזרה לא תמיד אמיתית. קל לדבר ויותר קשה לעשות. אבל אין לנו ברירה אלא להמשיך ולשים את הסיפורים האישיים של החטופים לכולם בפנים".
מה את אומרת על גישת "לא בכל מחיר"?
"אני מנסה קודם כל להבין מה זה כן בכל מחיר, מה זה המחיר, ולמה לא. הרבה אני אומרת, והשבוע אמרתי לאחד מהם שאני ניצולת 7 באוקטובר. אני אמורה לא לסמוך על המדינה ועל הצבא, אבל אני כן. אני חושבת שאחרי שיהיה הסכם יהיה אפשר לדאוג לביטחון. אם לא יהיה - לא יהיה אפשר לשקם את המדינה הזו. לא רק את העוטף. אני מאמינה שלמדינה יש כוח לטפל בהסכם. להסכם הזה אין מחיר.
סומכת על ההנהגה שעושים הכל כדי להחזיר אותם הביתה?
"שאלה קשה מאוד. אני נותנת להם את הקרדיט שיעשו כי אין לי ברירה, זו הממשלה הנבחרת".
בינתיים במטה החטופים עצמו - יועצים עוזבים, יש שאומרים שהוא מתפרק. איך את רואה את זה?
"המטה מבחינתי זה הארגון האזרחי - לא נתקלתי בדבר כל כך מדהים מתחילת הדרך. הוא המקום הראשון שהתייחס אלינו כמשפחתו נעדרים. הבנתי שיש לנו בית לעשייה. וכך אני רואה את זה גם היום. זה ארגון שפועל יותר מחמישה חודשים עם הרבה מאוד מתנדבים.
את מרגישה שהציבור הישראלי נמצא איתכם?
"מרגישה שכן. גם כשאני עושה הסברה בכיכר - לחרדים, לאנשים מיהודה ושומרון - אני מרגישה שכן. אחרי ששומעים את הסיפור ואת הדברים, מאוד מתחברים ורוצים לעזור. זה לא פשוט, כי יש אמירות של 'מה יקרה אם ישחררו כל כך הרבה מחבלים', אבל אז אני מספרת את הסיפור ויש התכנסות לתמוך".
יש קמפיינים נגדכם? של מכונת הרעל?
"יש. אני מדברת גם בכנסת עם אנשים שהם במחנה שנתפס כמחנה פחות אוהד אותנו. אני כן מסבירה ומספרת ומנסה לחדור את העטיפה של השיח רק על כמות המחבלים ועל הביטחון, ולדבר על החטופים עצמם".
נפגשת עם רה"מ?
"נפגשנו במפגש קבוצתי לפני הרבה זמן. אני מעריכה שדיברנו על חשיבות החזרת החטופים, על הזמן שהולך ואוזל ומטריד ואתי מאוד. אני מוטרדת מבריאות יגב והחטופים אחרים, אלה לא תנאים. זה מפחיד אותי מאוד".
את רואה עצמך חוזרת לנירים?
"נירים זה הבית שלי. כאדם בוגר, מגיל 19 זה הבית היחיד שלי. אני לא מוכנה להחליט עד שיגב יחזור. כשהוא יחזור, גם אני אחזור, אבל לפני זה אני לא שם. את הדירה ששכרנו בקיבוץ להב עוד לא ריהטנו, לא הסכמנו לפרק את הבית. השטיח עוד על הרצפה, המקרר עוד מחובר, הכל שם - כי זה הבית".