לא נתניהו ולא גנץ: לאזרחי ישראל מגיע מנהיג שיגיד את האמת

הבה נשחק בנדמה לי: דמיינו לעצמכם מצב שבו היה מודיע ראש ממשלת ישראל (וכדי לנטרל את המלכודת הנפשית של רל"ב/ר"ב, נקרא לו רגע "ישראל ישראלי"), בבוקר ה-8 לאוקטובר, מיד לאחר הטבח - ובעוד מחבלים-פולשים נמצאים עדיין בתוך שטח מדינת ישראל, כי ישראל מכריזה מלחמת חורמה על עזה.

לא על אזרחיה באופן ישיר (אפילו לא על אלה שבוכים היום על כך שאין אוכל לילדיהם - חבל באמת שחילקו את כל הבקלאוות שלהם ב-7 באוקטובר ולא שמרו קצת ליום גשום), אבל כן על כל מחבלי חמאס באשר הם.

בווריאציה על צ'רצ'יל (ושוב, מחמת אותה המלכודת, לא נזכיר מי מבין המדינאים הישראלים מעריץ אותו), היה מתייצב מר ישראלי מול המצלמות ומכריז:

"נילחם בהם במנהרות, נילחם בהם במקלטים שמציעים להם ארגוני הסיוע-לכאורה, נילחם בהם בבתי החולים, בבתי הספר ובכל מקומות המסתור שמתוכם הם פועלים. מי מבין העזתים שלא רוצה למות כמגן חי, חוטב לו שימרוד בהנהגתו, אבל אין הפסקת אש ולא תהיה כזאת עד להשמדה מוחלטת של חמאס. אם זה יקרה תוך מינימום פגיעה באזרחי עזה - נהדר, אבל שיהיה ברור, לא נעצור אפילו אם החמאסניק האחרון יהיה גם תושב עזה האחרון".

אומר - ועושה. העולם היה אולי מוכה בהלם, גם מדינות שתמכו בנו בתחילה היו מנסות לבלום את ישראל בכל דרך דיפלומטית שבה ניתן לפעול, כולל חרמות, הערבים היו אומרים שהיאהוד נהיו מג'נונים (לא תאמינו - הם היו אומרים את זה בזעם, אבל גם בהבנה ואפילו בהערכה!).

איפה היינו היום? לא יותר מוכים מדינית מאשר אנו עכשיו, אבל עם הישגים גדולים בהרבה בשטח, עם צמרת חמאס מרוסקת וככל הנראה גם מתה ואולי אף בעיצומן של שיחות נורמליזציה עם המדינות השכנות, האנטי-איראניות.

מה באשר לחטופים, אתם שואלים? חלקם היו משלמים בחייהם ונרצחים על ידי שוביהם (מה שקרה ממילא בלא מעט מקרים), אחרים היו ניצלים תודות לרצון השובים לפדות את חייהם וחיי משפחותיהם. יהיה זה בלתי אפשרי לאמוד את מספרם של אלה או של אלה, אבל מי שחושב שמלחמת חורמה שכזאת, פירושה בהכרח גם אובדן חייהם של כל החטופים, טועה.

עכשיו דמיינו לכם בבקשה מצב שונה לגמרי: ראש הממשלה ישראל ישראלי היה מתייצב מול המצלמות ומודיע לעם ישראל ולעולם כולו שהוכינו קשות, שאנו אבלים, שאמנם מגיע לאותם רוצחים מנוולים לבוא על עונשם, אבל מדינת ישראל מקדשת את החיים ולכן היא תימנע מכל אקט של לוחמה התקפית, עד להשבת כלל החטופים לביתם.

באיזה מחיר? פתיחה של כל תאי הכלא ושחרור כל אלפי מחבלי חמאס הכלואים בישראל - כולם תמורת כולם. "כן" היה מסביר מר ישראלי לעמו: "חמאס יחגוג ניצחון, אבל מוכרחים להודות שהוא אכן ניצח ב-7 באוקטובר. אני מבטיח לכם שאנחנו עוד נפרע ממנו, אבל לא עכשיו. קודם כל ישובו אזרחינו, בנותינו ובנינו, חיילנו וחיילותינו אל ביתם בשלום, אנחנו בינתיים נתחקר, נפיק לקחים, נתעד את פשעי חמאס כדי להציגם בפני העולם ונגיב במקום ובזמן שנבחר לעשות כן".

לצעד כזה היה גם מחיר פוליטי-מדיני ואפילו בטחוני: תמונות ניצחון של חמאס חוגג את הגדול בהישגיו ברחובות עזה, גל של לעג בעולם הערבי, אבל גם דמעות של התרגשות ושמחה בבתי מאות משפחות בישראל, במקום דמעות של שכול ובכי. לצידם היו נשמעים גם קולות של זעם נוכח המדיניות הרופסת שמולה היה צריך כבוד ראש הממשלה, מר ישראלי, לעמוד - לפחות עד שיוציא לפועל מהלך התקפי נרחב נגד חמאס.

עכשיו, ברשותכם, נשוב ממחוזות הדמיון אל המעשה, אבל ראשית נבהיר שלא מדובר בניתוח קר שנעשה בדיעבד, שכן עוד לפני מחצית אוקטובר נשמעו בישראל הן קולות שקוראים למלחמת חורמה (בין אם השתמשו בטרמינולוגיה של "פצצת אטום", "נאכבה שנייה" או "לשטח את עזה" כמטאפורות לניצחון מלא, מהיר ומוחלט) והן קולות שקוראים לזניחת כל פעולה התקפית לטובת משא ומתן זריז לשחרור כל החטופים.

מה קרה בפועל? לא אמרנו אמת: קשקשנו על "מיטוט חמאס", אבל לא אחזנו בכל האמצעים ההתקפיים הדרושים להשגת מטרה זו (את עזה אפשר להשמיד בחמש וחצי דקות או לכבוש כליל בחמישה וחצי ימים - וכל מי שמתבוסס בה כבר חמישה וחצי חודשים וטוען שזו הדרך ואין בלתה - בין אם הוא לובש מדים או חליפה - משקר). כמעט באותה נשימה התחלנו לדבר גם על שחרור החטופים כעל מטרת העל של המלחמה, אבל בפועל לא הלכנו אפילו את מחצית המרחק שאותו גמאנו במשאים ומתנים קודמים, בנסיבות קצת פחות המוניות (מבחינת מספר החטופים), אפילו כשהיה ברור שאלה מתנהלים על גופות.

כששם ששיקרנו מהתחלה, כן עתה: לו היה סינוואר רוצה לשחרר את החטופים בתמורה לחייו וחיי הקרובים לו, שייצאו בבטחה לגלות - כבר היה עושה זאת מזמן. הדבר היחיד שמעניין אותו כרגע הוא הבטחת המשך שלטון חמאס ברצועה.

כבר נכתב כאן בעבר שאפשר לומר על מנהיג חמאס מה שרוצים, אבל אין טעם לחשוד שהוא אידיוט: אם מישהו בישראל משלה את עצמו שניתן יהיה להגיע להסדר ביניים, כזה שבמסגרתו ישוחררו החטופים תמורת הפסקת אש ארוכה, אבל בסיומה תתחדש הלחימה עד לניצחון המוחלט הרי שהוא משלה את עצמו ואת כל שומעיו.

לסינוואר היו מספיק בני ערובה כדי לנסות ללכת חצי דרך במסלול הזה. כנראה שאם היינו חכמים יותר ופחות חמים על ההדק, היינו יכולים להשיג עוד 20-30 משוחררים נוספים (התנצלותי הכנה על הערכות מספריות שכאלה, ברור לחלוטין שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו עבור משפחתו ומכריו) באותו המתווה, אבל שם פחות או יותר זה היה נגמר.

סינוואר אינו טיפש דיו כדי שיפסיד את הקלף הכי חזק שנותר בידיו תמורת משהו שלא יתאפשר לו להשיג כניצחון, משהו שהוא בלתי נסבל בעיני 90% מהישראלים, עוד לפני שמביאים בחשבון את המחיר הפוליטי שאפילו מנהיג פחות תאב שלטון מנתניהו, לא היה מוכן לשלם.

אז על מה מתנהלות שיחות בקטר - ועוד בהשתתפות בכירים ישראלים? על מראית עין, מס שפתיים בלבד למחויבות להחזרת החטופים, ממש כשם שהדיונים על "הגברת הסיוע ההומינטרי" הם בעיקר מס שפתיים לריצוי (לא מוצלח במיוחד, יש לציין) של דעת הקהל העולמית.

כלואה בחוסר יכולתה להחליט, אפילו בחוסר יכולתה לומר את האמת - קודם כל לאזרחי ישראל (צמד המילים שבו נפתח כל נאום של ראש הממשלה ושל המתיימרים להחליפו) ואחר כך לעולם כולו, מתבוססת ישראל בחצאי אמיתות שגרועים משקר.

אי אמירת האמת נמשכת בחוסר יכולתה של ממשלת ישראל (רחבה, צרה, אחדות, חירום ובכל פורמט שהוא) לשאת באחריות על האמת, בין אם מדובר במחיר פוליטי פנימי ובין אם מדובר במחיר מדיני מול מי שעדיין נחשבות לבנות בריתנו בעולם.

גנץ עדיין עף על הסקרים שמבטיחים לו ראשות ממשלה ומלמדים בעיקר שמרבית מצביעיו הפוטנציאליים אינה רוצה שיפרוש מהממשלה (מבלי להבין שביום שהם יראו שהם היו מעדיפים אותו מחוץ לממשלה, כבר יהיה מאוחר מדי עבורו). מדהים שעוד לפני שהיה למנהיג, הוא כבר שכח שחובתו הראשונה של מי שמתיימר להיות ראש ממשלה היא לדעת לקבל החלטות לא פופולריות.

נתניהו מבטיח כבר שבועות ארוכים "ניצחון מוחלט", בעודו מקדם הלכה למעשה לא ניצחון, בטח שלא מוחלט, כי אם את תיאוריית הסכין-בגב, שרמז לה קיבלנו אתמול עם הודעתו על גורמים פוליטיים בישראל שחברו לאמריקנים כדי לקדם מדינה פלסטינית. כבר עתה ברור שקמפיין הבחירות שלו יהיה משהו כמו: "אני רציתי לנצח, אבל האויבים מבפנים ובמחוץ מנעו מישראל את הניצחון המוחלט".

כך נערמים שקרים על גבי שקרים, סיפורים על גבי סיפורים, הטעיות וספינים שמטרתם להחזיר את כולנו למלחמה של שמאל מול ימין, ביביסטים נגד רל"בים, קפלן ובלפור נגד כיכר ציון, דתיים נגד חילוניים ואשכנזים נגד מזרחיים.

הכל כדי שנשכח שביום אחד נרצחו כאן כ-1,200 ישראלים, שני שלישים מהם אזרחים, שנחטפו כ-250 אזרחים וחיילים, שאותם איש לא שאל אם הם נמנים על תומכי נתניהו או על המפגינים נגדו, אם מוצאם ממרוקו או מרוסיה, אם הם שומרי תורה ומצוות או חילוניים גמורים. בעיני הנאצים החדשים בעזה (ומאות מיליוני התומכים שלהם ברחבי העולם) אנחנו, כולנו, יהודים ורק יהודים, כמה חבל שאנחנו לא מסוגלים להיות כאלה גם בעיני עצמנו.

אזרחי ישראל (אם למדינאים מותר, אז גם לנו) לא מייחלים למנהיג מושלם, אלא פשוט לכזה שיאמר להם את האמת, גם כשהיא כואבת, בעיקר כשהיא כואבת. שיטעה, אבל שיידע לקחת אחריות על טעויותיו באשר אין דרך אחרת להתחיל ולתקן טעות מלבד להכיר בה.

כמה חבל שמבט מסביב לשולחן הממשלה (על כל הרחבותיה) לא מגלה אפילו אחד שכזה.