בימים הראשונים של המלחמה בצפון הקימה כרמלין אשקר דוכן ליד החנות שלה במעלות-תרשיחא. היא חילקה לחיילים שעברו במקום מוצרים שונים, מממתקים ועד חולצות וגרביים. "לא תיארתי לעצמי שהולכים לאירוע שיימשך תקופה ארוכה כל כך. ככל שהזמן עבר, הצרכים של החיילים הלכו וגדלו", אמרה היום (שלישי). וכך, הדוכן הקטן שליד החנות הפך לחמ"ל שהיא מפעילה עבור חיילי צה"ל שמשרתים בגבול הצפון. משני מחסנים שהיא מפעילה, יצאו שלל מוצרים שמסייעים לחיילים שרחוקים מבתיהם לאורך תקופה ממושכת.
אשקר, תושבת הכפר הנוצרי פסוטה שבגליל המערבי, נולדה בלבנון. כשהיתה תינוקת בת כמה חודשים נקלעה למצוקה בריאותית, והוריה הנואשים הגיעו איתה מכפר רמיש לגבול ופנו לחיילי צה"ל שראו מעבר לגדר. החיילים לקחו את התינוקת ואמה לבית החולים בצפת, ושם ניצלו חייה. "מאז נקשר הגורל שלי עם ישראל", אמרה. ב-1994, כשהיתה נערה, הכירה את אהוב לבה מפסוטה, נישאה לו ועברה לגור ביישוב מגוריו. אביה היה חייל בצד"ל, ובשנת 2000, כשישראל נסוגה מדרום לבנון, גם הוריה עברו לישראל.
זה כ-20 שנה שהיא פועלת בקרב בני נוער נוצרים כדי לעודד אותם להתגייס לצה"ל, ולשם כך גם הקימה עמותה בשם "ברית אחים". העמותה גם תומכת באלו שכבר התגייסו מולווה. נוסף על כך, לאורך השנים, בתקופות מתוחות של כוננות, נהגה להגיש סיוע בעת הצורך לחיילים שהגיעו להגן על גבול הצפון. כך עשתה גם מיד אחרי שפרצה המלחמה באוקטובר. תורמים שנחשפו לפעילותה החלו להעביר מוצרים שונים למען החיילים, ובביתה של כרמלין בפסוטה החלו להיערם קופסאות וחבילות. תושבת באחד ממושבי הסביבה העמידה לשימושה צימר שהפך לחמ"ל, ואחר כך גם קיבוץ מצובה סיפק לה מבנה לאחסן בו את המוצרים.
"כשאתה במילואים זמן ממושך כל כך, שכבר נמשך שבועות ארוכים, תמיד חסרים דברים - מגבת, מברשת שיניים, בגד חם. אמרו לנו לברר עם מישהי בשם כרמלינה, אם היא יכולה לעזור לנו. כשהגענו אליה התברר שיש לה חמ"ל מלא במוצרים. היא אמרה לנו - בואו, קחו מה שאתם צריכים", סיפר נחשון אפיק, חייל מילואים.
לדבריו, פעם בשבוע כרמלין דואגת שמסעדה בג'וליס תשלח לחיילים מאות ארוחות חמות. "היא כל כולה עסוקה בנתינה לחיילים. זו ממש תופעה מדהימה", הוסיף, "הרס"פים בצפון יודעים שאצלה אפשר להשיג כל דבר שחסר, ממכונות גילוח ועד ממתקים ומשחת שיניים".
לאשקר עסק לשיווק ומכירה של מוצרי קוסמטיקה ובניית ציפורניים, אבל לדבריה, מאז פרוץ המלחמה נמצאת בחנות שלה רוב הזמן רק עובדת שכירה. "אחרי שהתחלתי בפעילות הסיוע לחיילים, אני לא יכולה עכשיו לעצור את זה", היא מסבירה, "עכשיו הזמן לעזור לחיילים שעזבו את המשפחות ואת הבתים שלהם ונמצאים בשטח כל כך הרבה זמן. הם צריכים אותנו, האזרחים, שנעזור להם. העסק יחכה לי גם אחרי שהמלחמה תיגמר".
היא ומשפחתה, כמו כל תושבי פסוטה, לא פונו, אף שהם מרוחקים רק שלושה קילומטרים וחצי מהגבול עם לבנון. לטענתה לא הוצע להם להתפנות, אבל גם לו היו מציעים - בכל מקרה היא לא היתה יוצאת מהכפר. "זה הבית שלי, ואני לא אעזוב אותו", היא מבהירה, "יש לי פה תפקיד עכשיו: אני צריכה לעזור לחיילים".