את האנטישמים ברשתות לא נצליח לשכנע. התקווה שלנו היא הרוב הדומם

לעשות הסברה זה רכבת הרים רגשית.
רגע אחד את מקבלת תמיכה, הערכה ומילים חמות מאלפי אנשים, וברגע אחר איומים והודעות נאצה בהם מקללים אותך ארבעה דורות אחורה, ועם מאות אלפי ועד מיליוני צפיות על סרטונים - כמות התגובות גדלה בהתאם.

אני שחר לוי, אולי אתם מכירים אותי בתור "דון לב" (או "זאת-עם-השיער-האדום-והמבטא-האוסטרלי שמדברת-עם-עצמה"). אני יוצרת תוכן ובמאית עם מעל ל-160,000 עוקבים בין הפלטפורמות. עד ה-7 באוקטובר הייתם נכנסים לעמודים שלי ורואים סדרות מצחיקות כמו "שיחות עם המחזור" או מערכונים עם דמויות. אבל אז הגיעה השבת השחורה ותפיסת עולמי הזדעזעה ברגע. כל מה שהיה לי חשוב השתנה ביום. הדבר היחיד שנשאר באותה מידה היה הצורך שלי ליצור ולבטא את עצמי באופן יצירתי.

בתחילת המלחמה חזרתי ליצור סדרה בשם "חדשות טובות". בתקופה החשוכה ביותר, אנשים מכל הארץ שלחו לי סיפורים מרגשים ומעוררי תקווה, ואני שיתפתי אותם בסרטונים במטרה להעלות את המורל. זה עזר מאוד, גם לי וגם לצופים. הסדרה תפסה חשיפה מהר, כי כולם רק חיפשו לשמוע משהו משמח וחיובי, נקודת אור בחושך המוחלט.

לאחר שהסדרה הצליחה בארץ היא התרחבה גם לעולם, יהודים ותומכי ישראל בעולם ביקשו שאעשה את הסדרה באנגלית, ובתור דוברת אנגלית שגדלה באוסטרליה, התאמתי לתפקיד.
אבל עדיין זה לא הרגיש לי מספיק.

החלטתי שאין ברירה - אני חייבת להסביר לעולם את המצב האבסורד בו אנחנו נמצאים, בדרך שאני הכי טובה בה: דרך משחק, דרך ציניות, דרך הומור.

ה"מערכון" הראשון שפרסמתי היה שיחה בין דמות "חמאס" לבין דמות "ליברלית להט"בית שתומכת בארגון הטרור". תוך 24 שעות הסרטון הגיע למליוני צפיות. הבנתי מיד שעליתי פה על משהו - כדי להגיע לדור ה-Z וכל הדור הצעיר, עליי לדבר את השפה שלהם, ולמזלי - זו שפה שאני מכירה היטב. לאט לאט מצאתי את הייעוד בעבודה שלי. מצאתי את עצמי חוקרת במשך שעות, לומדת ומתעניינת בהיסטוריה של הסכסוך, כותבת תסריטים עם טוויסט הומוריסטי ויוצרת סרטונים שצברו מיליוני צפיות בעולם.

יחד עם החשיפה הגדולה ועמדתי ה"ציונית" (שבתכלס מסתכמת בזה ש…לא בא לי למות ואני מאמינה שזכותה של ישראל להתקיים), לא מעט אנשים מהילדות שלי באוסטרליה התחילו לצאת עליי שאני "כובשת" ולוקחת חלק ב"רצח עם". בזמן שחבריי הישראלים נלחמים בעזה על הביטחון שלי ושל כולנו, חבריי בעולם מחקו אותי לגמרי, ובגדול איחלו לי למות. אותם אנשים שרק כמה חודשים לפני אמרו שהם חייבים לבוא לבקר אותי בתל אביב בקיץ! הם התהפכו עליי ברגע שהנרטיב השתנה - "פלסטין חינם" הפך לטרנד הכי גדול. לשנוא יהודים - שוב באופנה.

המשכתי ליצור תוכן סביב המלחמה. כי עדיין היה לי מלא מה להגיד. באינסטגרם החשיפה הייתה נהדרת, אבל עם הזמן בטיקטוק החשיפה ירדה כמעט לכלום. אני ועוד אינסוף יוצרים בצד הפרו ישראלי חטפנו השתקה מוחלטת.

סרטונים אנטישמים של שריפת דגלי ישראל או קריאה להשמדת יהודים, עמדו על מיליוני צפיות בטיקטוק. אבל איכשהו, הסרטונים שלי על הקונפליקט, בהם רק חשפתי עובדות, יחד עם מקורות מהימנים, עמדו על מאות צפיות בלבד כי הם "פגעו בתנאי השימוש" של הפלטפורמה. אין לי ספק שמדובר באג'נדה מסוימת, כי הסרטונים שהייתי יוצרת בעברית זכו לעשרות ומאות אלפי צפיות במקביל.

אבל יחד עם כל השנאה, זכיתי גם להמון הודעות תומכות, משמחות, ומרגשות מאנשים שהתוכן שלי מעודד אותם בימים אפורים. כמעט התרגלתי לשמוע שאני הדבר הראשון שגרם למישהו לחייך אחרי תקופה ארוכה.

קיבלתי הודעות מאנשים מכל חור בעולם, שיתפו אותי רבים שהצלחתי לשנות מעט את עמדתם, ממקום של שנאה לישראל באופן גורף, הצלחתי להסביר להם שהמצב לא שחור ולבן. מלחמות הן דבר מורכב.

אבל אחוז גבוה מהתגובות הטובות שקיבלתי היה מישראלים או יהודים בעולם, וזה גרם לי לתהות - האם באמת יש לי השפעה? האם אנחנו באמת מצליחים להסביר לאנשים שלא גרים בישראל את המצב פה?
ואם כן, איך מתחילים להסביר את מורכבות הקונפליקט לאנשים שבכלל לא רוצים לדעת? אנשים שרק רוצים לבחור צד כדי להרגיש חלק ממשהו… כי זה "טרנדי". האם אני רק משכנעת את המשוכנעים?
כשאני מסתכלת ימינה שמאלה על שאר תוכן ההסברה הישראלי, אני רואה שעושים אותו אנשים כמוני, באופן עצמאי, התנדבותי. אין אדם רשמי שעושה את העבודה החשובה הזאת… הזניחו את ההסברה הישראלית לחלוטין.

אמנם האמת בצד שלנו, אך המספרים בצד שלהם.

בלי קונטקסט, בלי מערכת חינוך אובייקטיבית או הבנה בסיסית על מלחמות וקונפליקטים, וכאשר מקור האינפורמציה מגיע מתוכן משוחד ברשתות, קל מאוד לקטלג אותנו אוטומטית בתור ה"באד גאייז".
בסופו של דבר, אם השאלה היא "האם ההסברה שלנו עובדת?" התשובה 'המקצועית' שלי היא…אני לא יודעת.

יכול להיות שאנחנו משנים דעות, גם יכול להיות שההסברה הישראלית לא עושה כלום. אבל אם נרים ידיים, אם נוותר, אנחנו ניתן לצד השני לנצח. ואם תרשו לי לפרגן להם על דבר אחד, זה "יכולות יחסי הציבור" שלהם. בזמן שישראל הזניחה את עניין ההסברה במשך שנים, הם הצליחו ליצור נרטיב שלם שמבוסס על שקרים וקורבנות עצמית.

אז את הקיצוניים כנראה שלעולם לא נשכנע, אלו אותם אנשים שצועקים "intifada revolution" בהפגנות וקוראים לנו נאצים בתגובות של סרטונים, כי אנחנו כולה רוצים לחיות. אבל חשוב לזכור שיש לא מעט אנשים שצופים בשקט, מהצד. הם לא מגיבים, הם לא מפרסמים את דעותיהם, הם פשוט נחשפים למה שיש לנו להגיד. לנו יש את היכולת, את הזכות ואת האחריות לשתף את האמת.

אז תמשיכו לשתף תכנים שאתם מאמינים בהם, תכנים שנוגעים ללבכם. תמשיכו לתמוך ביוצרים שמפיצים את המציאות וההיסטוריה כפי שהן. תכתבו בעצמכם, תיצרו, ותנהלו שיחות. ספרו את האמת שלכם, כי כל קול חשוב. אל תתנו לעולם לשכוח מה עשו לנו, מה עושים לנו. אל תאפשרו להם להכתיב לנו את ההיסטוריה מחדש.

כי ההיסטוריה בצד שלנו, ואני רוצה להאמין שבסופו של דבר, האמת תנצח.