בתאריך 8 באוקטובר בשעה 12:00 הייתה אמורה להתכנס ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת לדון וכנראה להצביע על חוק הרבנים המקומיים - הצעת חוק פרטית של חברי הכנסת ארז מלול (ש"ס) ושמחה רוטמן, לגביה התקיימו דיונים רבים בשבועות שקדמו לכך. הצעת החוק הייתה כל כך חשובה שהיא הוכנה בזמן הפגרה, בימי אוגוסט ובימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים והתאריך שנקבע להצבעות היה יום אחד בלבד לאחר שמחת תורה.
הצעת החוק עוסקת בשינוי משמעותי בתחום מינוי הרבנים בישראל, שמתחלק לשתי מטרות משלימות: האחת, החלשה של הרשויות המקומיות בבחירת ומינוי הרבנים, תוך חיזוק כוחם של השר לשירותי דת ומועצת הרבנות הראשית בהליך הבחירה. השנייה, יצירת אפשרות למינוי המוני של רבנים מכל הסוגים, החל במינוי שני רבני עיר בארבע הערים הגדולות, וכלה במינוי של מאות רבני שכונות בכל עיר גדולה. יחדיו, הן אמורות להוביל למצב חדש שבו מאות רבנים מקומיים מוצנחים מלמעלה, בלי יכולת להזיזם מתפקידם או להביא לבחירה מחודשת בעשורים הקרובים.
כמו הרבה הצעות חוק, גם חוק הרבנים המקומיים נכנס למקפיא הפוליטי לאחר טבח שמחת תורה ואירועי 7 באוקטובר, מתוך הבנה שבתקופת המלחמה לא ראוי לעסוק בדברים שאינם קשורים במישרין במצב החירום ובשיקום העורף. אך בניגוד לרוב הצעות החוק המוקפאות, ההצעה הזו הופשרה בהליך מהיר יותר, ועל אף שאנחנו עדיין במלחמה - יש עשרות יישובים מפונים ויותר מדי חטופים ברצועת עזה - היא אמורה להגיע לדיון בועדת חוק, חוקה ומשפט של הכנסת כבר השבוע.
מדוע היא כל כך חשובה? ולמי? את ההצעה מקדמות ש"ס והמפלגה החרד"לית בראשותו של בצלאל סמוטריץ', שחרט על דגלו ברית פוליטית עם החרדים בכל נושא ועניין, מהעצמת תקציבי המגזר החרדי, השלמה עם חוסר המוכנות להתגייס לצבא או לשירות כלשהו ועד למינוי רבנים.
האינטרס של ש"ס ברור כאן, מדובר בהצעה שתאפשר להם להשתלט סופית על כלל מינויי הרבנים ולכפות מינוי רבנים חרדים מטעמם בכל עיר ועיר, גם אלו שבהן הכוח הליברלי התחזק בבחירות המקומיות האחרונות. האינטרס של סמוטריץ' הוא לשמר את הברית הפוליטית הזו ולהרוויח מינוי רבנים המזוהים עמו, בימים בהם המגזר הציוני דתי מפנה לו עורף בסקרים.
חשוב להבין עד כמה הצעת החוק הזו מנותקת מסדר היום הישראלי. במדד הדמוקרטיה שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה ממש לאחרונה, הרשויות המקומיות זכו להיות המוסד בעל האמון הגבוה ביותר בקרב הציבור הישראלי אחרי צה"ל. רוב הציבור הישראלי נותן אמון בשלטון המקומי, וסביר שאמון זה מגיע בין השאר על רקע החידלון הממשלתי כמעט בכל המשרדים ותחומי המדיניות. זאת, אל מול התחזקות עקבית של נבחרי הציבור המקומיים, הנתפסים כמחוברים יותר לצרכים של תושביהם.
חוק הרבנים המקומיים הולך בכיוון הפוך לגמרי, הוא מחזק את הרבנות הראשית, מוסד לו הציבור היהודי בישראל נותן אמון נמוך מאוד בכל סקר ומחקר אפשרי, על חשבון הרשויות המקומיות. הוא מייצר מצב שבו עמדות נגד גיוס לצבא, נגד נשים, להט"ב וכל סממן ליברלי יהיו הדומיננטיות לא רק בקרב הרבנים הראשיים, אלא גם בקרב נציגים שלהם בערים השונות. הוא הופך את הרבנים המקומיים למנותקים ותלויים בממשלה ומחליש גם אותם.
אם הצעת החוק תתקדם בכנסת ואם לאו, ראוי לשים לב לסדר העדיפויות המעוות של חלק ממרכיבי הקואליציה הנוכחית. יש כאלה שבשבילם המלחמה נגמרה, והגיע הזמן לחדש את המלחמות בתוכנו.
הכותב הוא מנהל מרכז יהדות ומדינה של מכון הרטמן.