לפני שנתיים עשיתי מעבר קשה, פיזית ונפשית: עברתי מהדרום לקריית שמונה במטרה לגור בסמוך לנכדים שלי. אלה היו שנתיים אינטנסיביות מאוד, של חיים על ארגזים ומזוודות. התגוררתי בשכירות זמן מה, עד שעברתי לדירה שרכשתי. רק חודש לפני פרוץ המלחמה סיימתי לסדר את הדירה.
ואז זה קרה. במקום מגוריי הישן בדרום הורגשה לחימה, והתושבים חיו בצל האזעקות והרקטות; אבל הם לא חוו את מה שחווינו כאן בצפון. הם לא ראו טנקים נוסעים בכבישים או מחסומים, לא שמעו את תותחי צה"ל יום ולילה, לא מצאו את עצמם חיים בבסיס צבאי אחד גדול.
כשפינו את קריית שמונה שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, עברתי לגור אצל חברים; אבל אחרי יומיים חזרתי הביתה. נקרעתי בין שתי החלטות קשות - להתפנות או להישאר. אחרי שנתיים על גלגלים, אחרי שרק התחלתי לקבל תחושה של בית, המחשבה על לחיות שוב במקום זמני היתה בלתי נסבלת עבורי: בית מלון לגמרי לא בא בחשבון, וכמה אפשר להתארח אצל חברים או משפחה?
החלטתי להישאר, בלב כבד. המתח כאן עצום - לא כמושג כללי, אלא כל יום, כל דקה, מחוץ לבית ובתוכו. ב-70 הימים הראשונים ישנתי בממ"ד והכנתי אותו היטב. מה שהחל במים, ברדיו ובסוללות התרחב, עד שבסופו של עניין נכנסו לממ"ד עוד ועוד פיסות חיים.
אחרי 70 יום חזרתי לישון במיטה שלי. אימצתי נוהלי חירום: הבגדים וכל הדברים היומיומיים נמצאים תמיד בתוך הממ"ד, עם ציוד לשעת חירום. אני צמודה לטלפון, מתקלחת ויוצאת מהבית רק בשעות שבהן נדמה שהשקט יישמר; אני אפילו לא יוצאת להשליך אשפה. כל יום שבו הצלחתי לסיים מקלחת, לצחצח שיניים, ללכת לשירותים, לבשל, ולשטוף את הרצפה בלי אזעקה - הוא יום טוב שנושא בצידו אנחת רווחה. כך אני חיה, כבר יותר מחמישה חודשים.
לפעמים קולות הארטילריה נשמעים מרוחקים, ולפעמים כאילו נדמה שהפגזים נורים מהגינה שלי. לא פעם אני קופצת בבהלה. אי אפשר להתרגל לרעש כזה.
אבל מעבר למתח, מטרידה אותי האטימות וההתעלמות של ההנהגה. לדעתי, פינו את תושבי הצפון מוקדם מדי. לממשלה זה אולי נתן שקט, אבל התושבים נזנחו לגורלם. זעקתם אמנם נשמעת, אך לא באמת משפיעה על מקבלי ההחלטות, שממשיכים כרגע לעסוק בעיקר בעצמם, באופן מרתיח.
צריך להביט למציאות בעיניים: הצפון מת. העיר מתה. רוב החנויות סגורות, מעט מאוד אנשים מסתובבים בחוץ. בסופרמרקטים הסחורה מצומצמת. ואת עיקר ההשפעה חשים הילדים. אחרי שנתיים של סגרים וחוסר יציבות בתקופת הקורונה, הם שוב נעקרים מהשגרה ומהמסגרות, והפעם באופן מכאיב פי כמה.
אפשר להתמודד עם הכל כשברור שיש מטרה משותפת, שיש מי שדואג לך - אבל הקונספציה שכל ישראל ערבים זה לזה התרסקה. מפרוץ המלחמה אנחנו תהלוכה של חברי כנסת, שרים ושאר אישים חשובים-בעיני-עצמם. כולם מפזרים הבטחות, שאת חלקן כבר הספיקו להפר. אבל מה הבעיה להבטיח, כשברור שכלום לא יקוים?
חמישה חודשים עברו ועדיין אין אופק. אני לא משתייכת למי שמקווים שתפרוץ מלחמה בצפון; אני מקווה שיהיה הסכם. אבל כרגע שום דבר לא זז. הכל תקוע במלחמת מילים ואיומים, ובינתיים אנחנו, התושבים, מופקרים לחלוטין.