בחודשים האחרונים, נושא הפגיעות המיניות שביצעו אנשי חמאס זכה להכרה רחבה תוך שינוי משמעותי בדיווח התקשורתי. מה שהחל כסיפורים לא מוכרים, הפך לכותרות ראשיות תוך כדי שנושא זה הוא לוחמה בין כלי התקשורת על מי יביא את הסיפור הכי חזק, הכי מרגש, או הכי מפורט. אך בהמון הזה, אחד הנושאים החשובים שנפל לצד הדרך הוא הפרטיות של הנפגעות עצמן.
הדיווחים על אירועים אלו כוללים לא רק תיאורים מזעזעים אלא גם פרטים אישיים שיכולים להביא לזיהוי של הנפגעות, אפילו אם זה רק על ידי סביבתן הקרובה. זו פגיעה חמורה בפרטיות, המעלה את השאלה המוסרית - למי שייכת הפגיעה? האם זה של המספרת, או של הנפגעת? ואיפה נמצא האינטרס הציבורי לדווח על הפגיעות, מול האינטרס הפרטי של הנפגעות ובני משפחותיהן?ֿֿ
הצורך בשמירה על פרטיות נובע לא רק מהאתיקה הבסיסית אלא גם מהזכות המשפטית והמוסרית לשמור על הפרטיות. כאשר מדובר בנפגעי עבירות חמורות, ובמיוחד פגיעות מיניות, חשוב לזכור שהפגיעה היא לא רק פיזית אלא גם נפשית ורגשית. פרטיות, במקרה זה, היא לא רק זכות אלא גם צורך בסיסי להתמודדות ולשיקום. בעיקר כוונתי לכך שחטופות עדיין נמצאות בשבי, וכדי לקרוא לשחרורן יש צורך לספר מה עובר עליהן. האם אפשר לדבר על פרטיות במצב כזה?
טענתי היא שגם מול האינטרס הפרטי הנכבד - שחרור החטופות - ובוודאי שמול האינטרס הציבורי הישראלי - הכרת העולם במעשים האיומים שבוצעו, הרי שאסור לוותר בצורה מוחלטת על מושג הפרטיות, ויש לעדכנו ולהתאים אותו לסיטואציה הנוכחית.
שנים רבות של מאבק למען נפגעות החפצות לשמור על פרטיותן, לצד נפגעות המעוניינות לספר את הסיפור, מעלות מספר מסקנות. ראשית, הפגיעה בפרטיות איננה מוחשית, אולם עוצמתה עלולה להיות עצומה. לא מדובר רק על שקרים או הגזמות, שגם מהם ראינו בחודשים האחרונים, כיוון שגם פרסום אמת החודר לצנעת החיים עלול לגרום לנזק כבד. ספק אם מחול השדים שמתחולל סביב אירועי השבעה באוקטובר יעודד נפגעות לפנות ולבקש טיפול, בעיקר כאשר יתכן שגם גורמי מקצוע הפרו לא פעם חיסיון וסיפקו פרטים רפואיים, למשל.
שנית, כאשר מדובר בנפגעי עבירות חמורות שעברו טראומה מעצם הפגיעה הפלילית, קיימת חשיבות גדולה למניעת פגיעה נוספת, בייחוד במקום שבו פגיעה פלילית משמעה פגיעה באוטונומיה, כמו בעבירות מין. כאן ניכר הקשר בין הכבוד לפרטיות, בין הפגיעה לעצמיות הנפגעת. הדברים מועצמים אלפי מונים כאשר מדובר בחטופות, שכל אוטונומיה נשללה מהן.
המשוואה מובנת מאליה. די בפגיעה בגוף, בכבוד, בנפש, הנלווית לעבירת מין, וקיימת חשיבות עצומה במניעתה (או במזעורה) של הפגיעה בנפש העשויה להיגרם מההצצה הציבורית לפרטיותה של הנפגעת. זכותה של הנפגעת למתוח קו בין ה"אני" שלה לבין ה"חברה" כדי שלא יפגעו בכבודה, לא ישפילו אותה ברבים, וכדי שהיא לא תבוזה ולא ייפגע דימויה העצמי, כלשון הצעת חוק ההגנה על הפרטיות.
לכן, אנו נאבקים מאחורי הקלעים כבר חמישה חודשים על פרטיותם של נפגעי ונפגעות השבעה באוקטובר. הדיון הציבורי החשוב, אולם חשוב גם למתוח קו בין הפרטי לציבורי. פרטים כמעט פורנוגרפיים, למשל, אינם נדרשים מעבר לקידום רייטינג ולכן, מוצדקת בקשת נפגעת להסיר אותם מפרסום. בעולם אידיאלי, הייתי מצפה שאמצעי התקשורת עצמם יפתחו קווים אתיים במקרים רגישים כל כך ויגבילו את עצמם.
לכל טענותיי אפשר להוסיף גם בסיס משפטי, בין אם בחוק הגנת הפרטיות או בחוק העונשין, המגן באופן ספציפי על פרטיותן של נפגעות עבירות מין. אולם כוונתי כאן היא לפתח את הטיעון החברתי, המוסרי, האישי ביותר.
בפעם הבאה שאתם יושבים לקרוא ראיון בו מספרים על פגיעה באחרת, או רואים תמונות מהזירה, חשבו: האם הייתי רוצה לקרוא את זה על קרובים אלי? האם אני, כעיתונאית / במאית / סופרת יכולה להצדיק את הנזק שאולי ייגרם לאותה נפגעת כשתגלה שהסיפור שלה, גם בהנחה שסופרו דברי אמת, ללא הגזמות ושקרים, הפך לסיפור של כולנו? האם חשש להריון, למשל, הוא של כולנו? בוודאי שלא. הוא הדבר האישי ביותר, הפרטי ביותר, של הנפגעת ושלה בלבד. זהו סיפורה לספר.
הכותבת היא מומחית לנפגעי עבירה בקריה האקדמית אונו ויוזמת פרויקט לילך- נגישות לצדק לנפגעי 7 באוקטובר, במטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים