שמוליק לב היה בן 8 כשאבא שלו, תת-אלוף ארלוזור (זוריק) לב, מפקד כנף 1 של חיל האוויר, יצא ביום הרביעי למלחמת יום הכיפורים מבסיס רמת דוד לאזור פורט-סעיד בגיחה האחרונה שלו. בשובו מהיעד נפגע מטוסו; הוא נפל ומקום קבורתו לא נודע עד היום. חלף יובל שנים, והבן שמוליק מייחל עדיין שיום יבוא ויאותרו שרידיו של אביו, הטייס והמפקד הנערץ.
"חמישים שנה ואין לנו ידיעה מה עלה בגורלו של אבא שלי. שנים רבות היו סימני שאלה", אומר שמוליק לב לוואלה!, "במהלך השנים עשו חיפושים אבל שום דבר לא עלה. כל היעדרות וכל מוות הם כאב גדול, אבל זה יהיה סוג של סגירת מעגל אם יהיה קבר, מקום לעלות עליו. אצלנו ואצל שאר המשפחות שמקום קבורתו של יקיריהם לא נודע הכאב כפול. זה כמו קבר פתוח שממתין לו ואצלנו הפצע נותר פתוח. כשאתה ילד ואומרים לך ככל הנראה נהרג, אז אתה חושב לעצמך אולי הוא חי ובמשך שנים אתה נשאר עם חוסר הוודאות הזו".
הענף לאיתור נעדרים בצה"ל, בשיתוף עם היחידה להנצחת החייל שבאגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון, פועלים כל השנה על מנת לאתר את מקום קבורתם של חללים אלה ולהניח מצבה על קברם. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע נקבע על ידי הרבנות הצבאית הראשית בז' באדר, יום לידתו ויום מותו של משה רבנו לפי המסורת היהודית ומקום קבורתו לא נודע. בבית הקברות הצבאי שבהר הרצל הוקמה חלקה לנופלים שמקום קבורתם לא נודע, והוקם קיר זיכרון המנציח את שמותיהם. מדי שנה, ב-ז' באדר, מתקיים בחלקה זו הטקס הממלכתי לזכרם.
גם היום, ז' באדר ב' תשפ"ד, עמד שמוליק לצד אמא שלו, אלמנתו של זוריק, טלי לב, שהדליקה אבוקה בטקס השנתי הזה. השנה, יותר מאשר בשנים קודמות עורר הטקס עניין, בשל הנרצחים והנופלים שארגון הטרור חמאס טרם השיב את גופותיהם לידי ישראל.
שמוליק, היום בן 58, אב לעראל שחוגג היום 15 ואביגיל בת 12, נותר בכפר ביל"ו, היכן שנולדו הוריו והוא עוסק בתחום מסכי המדיה הענקיים בחוצות הערים. הוא הרביעי מבין שישה ילדים שהותיר זוריק, בן 40 בנופלו. אחיו הגדול נפטר ממחלה ונותרו לו שתי אחיות ושני אחים.
"ברור שמבחינתנו הכול מתחבר לזה", מוסיף לב, "זה שלא שמים את גורל החטופים בראש סדר העדיפויות ולא הופכים את העולם באופן בהול להביא אותם זה מטריד מאוד ומטלטל אותנו, כי אנחנו יודעים שהזדמנות כזאת לא תחזור. צריכה לקום צעקה גדולה. יש הזדמנות שאסור לפספס. פוצצנו את עזה, פירקנו להם את הצורה ומה עכשיו? בואו נעשה כבר עסקה! עכשיו זה הזמן. אחר כך השנים יעברו וכבר לא יהיה עם מי לדבר.
"אולי פעם במקרה של אבא שלי היו הזדמנויות ופספסו אותן. צריך להביא את כולם הביתה וגם לאתר את הגופות עד האחרונה שבהן ולהביא אותן לקבורה בארץ. את כולן, ועכשיו. אנחנו עם המשפחות האלה בלב ובנפש. מבינים מה עובר עליהן. לא עוצמים עין יחד איתן ורק רוצים שהסיוט הזה ייגמר".