כשמושמעת בעולם ביקורת על ישראל, מיד יש הזדעקות, איפה ההסברה? למה לא מסבירים? ההסברה אשמה! ובכן, יש אנטישמיות בעולם, וזו התפרצה ביתר שאת אחרי שמחת תורה. ויש מוסלמים וערבים רבים, ולהם ולמדינותיהם אמצעים והשפעה. עם זאת, לאותה ישות עלומה, "הסברה", יש צורך כפול - משאבים ומדיניות ברורה. זאת יש לדעת - לא תמיד ידוע מה המדיניות של ישראל, לא הכול אפשר להסביר, ומה שניתן דורש כלים, כלומר כוח אדם וכסף.
אתחיל מהחלק הקל יותר - מי מסביר. במשך השנים, תקציבי משרד החוץ הולכים ומקוצצים. הנה המחשה, ממה שנתפס כשוליים של העשייה המדינית. בעבר מומחים לפיתוח (מים, חקלאות וכדומה) ישבו בשגרירויות ישראל באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית. לא עוד. ישראל נהגה למנות נספחי תרבות, ותפקידם היה לקשר בין האליטות התרבותיות בשתי המדינות ולהביא את תרבות ישראל והישגיה במדע וכו' לארץ השירות. ברקע לזכיית ש"י עגנון בפרס נובל בספרות ב-1966 נמצא יהודה יערי, סופר עטור פרסים, שפעל לקדם את הזכייה כשהיה נספח תרבות בשוודיה. כעת על פי רוב, התחום הוא חלק לא מרכזי במשימות דיפלומט, או שהוא נופל על בן או בת זוג של שליח, שממילא נמצאים שם.
אם לא די בכך, נציגויות נסגרות, צוותים מדיניים ותקציבים מקוצצים, ורבות משגרירויות ישראל מטפלות בקשרים עם כמה מדינות במקביל, זאת באמצעות כוח אדם זעום. כך למשל, מתוך 48 מדינות שבאפריקה מדרום לסהרה, שהן רבע מחברות האו"ם, יש לישראל יחסים עם 42. הם מתנהלים באמצעות 11 נציגויות, פחות משליש ממספר הנציגויות שהיו לישראל ביבשת בעבר, וכמחצית המספר שהרשות הפלשתינית מתחזקת שם כעת. בנציגויות רבות, ובהן קונסוליות כלליות בארצות הברית שאחראיות בממוצע על חמש מדינות (ובהן עשרות מיליוני תושבים, תקשורת, אקדמיה, וקהילות יהודיות) יש שני דיפלומטים, ולפעמים השני הוא גם קונסול וקצין מנהלה.
אבל אם בהיבטים הללו גורמים לא ממשלתיים, ובהם ארגונים יהודים ומשפיעני רשת יכולים במידה מסוימת למלא את החסר, לא כך לגבי מה מסבירים. אתרחק מהאירוע שאנחנו בעיצומו, ומעורר רגשות עזים, ואמחיש באמצעות נושא שמצוי שנים ארוכות במרכז תשומת לב העולמית ביחס לישראל, קרי עתיד השטחים שמצויים בשליטת ישראל מאז מלחמת ששת הימים.
לטובת המאמר, הבה נניח שבן השיח השתכנע בביקורת הנחרצת ביותר על הפלסטינים, מניעיהם והנהגתם. אחרי שהסכים לדברים ואף הזדהה איתם, הוא בכל זאת יבקש להבין: מה המטרה ארוכת הטווח של העמקת ההתיישבות בשטחים (האזרחית, להבדיל מנוכחות ביטחונית), כפי שמוגדר בקווי היסוד של הקואליציה? אתם מתכוונים לספח? האם רצונכם שהמקומיים יהפכו לאזרחי ישראל, ויהיה רוב ערבי בין הירדן והים, ואיתו סוף המדינה היהודית? כלומר אתם מתכוונים לספח ללא מתן זכויות, ותנהיגו אפליה מהסוג שאתם כיהודים מכירים היטב, או כמו אפרטהייד שהיה נהוג בדרום אפריקה, עד שעיצומים בינלאומיים כפו שוויון ודמוקרטיה?
לי לא מוכרת תשובה, למעט מהתחום הדתי. מי ששותף לאמונה בכתבי הקודש שלנו, כלומר יהודים ונוצרים מסוימים, ישתכנע מעמדה שמתבססת עליה: הארץ הובטחה לנו, וזהו. אבל אין טעם להביא טיעונים מתוך מערכת ערכים פרטית וסובייקטיבית, שכן לא ניתן לשכנע מי שלכתחילה אינו שותף לה. לכן נדרשים כללים מוסכמים, למשל משפט בינלאומי. עברו כמעט 57 שנה מאז מלחמת ששת הימים, לישראל אין תשובה אובייקטיבית, והמסביר הישראלי יגמגם.
אם לא די בקשיים הללו, בעולם נהוג ששרים מתבטאים רק בתחומי אחריותם. בישראל, לצד המשרד שעליו הוא אמון, כמעט כל שר רואה עצמו לפחות כשר חוץ ו/או שר ביטחון, והצהרותיו בהתאם. הדיפלומט, שעליו מלכתחילה נטל בלתי אפשרי, נדרש בנוסף להסביר התבטאויות שמיועדות לבייס פוליטי ואינן מתחשבות בהדים בעולם.
כאמור, יש נסיבות וסיבות קשות שאינן בשליטת ישראל, שפוגעות במעמדה וביחס אליה בעולם, ואלו החריפו בחודשים האחרונים. אבל מי שחושב שיש תרופת פלא ושמה הסברה, לוקחים פעמיים ביום והכל בא על מקומו בשלום - ראוי שייתן דעתו הן על הכלים שישראל מעמידה לרשות מי שתפקידו להסביר, והן על המכשולים שהיא מעמידה בפניו.
הכותבת היא שגרירה לשעבר, בין השאר כיהנה כשגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר נפילת בריה"מ