אני יליד "דור הקטיושות". בגיל שש כבר ידעתי להבדיל בין פיצוץ של טיל נ"מ, קטיושה, יציאה, ובום על- קולי. בגיל שבע אספתי רסיסים כתחביב; היינו מחליפים אותם בגולות.
נולדתי לעולם הזה, עם הדי פיצוצים. בלי אזעקות, בלי התראות, רק שריקה - ואחריה פיצוץ מהדהד, ותקווה בלב שזה לא פגע בבית, בחנות של ההורים, בבתים של הדודים ובני הדודים, בחברים. בגיל תשע שמחתי עם מטח הסיום שחתם את הנסיגה מלבנון; בגיל 15 חוויתי הכל מחדש, בעצימות גדולה פי 100, אחרי שש שנות התחמשות של היציע הצפוני.
לכל הכתבות בפרויקט "מאבדים את הצפון"
כבר חצי שנה אנחנו מחוץ לבית. העונה הכי יפה, שבה הכל ירוק וכל הנחלים זורמים, עברה חלפה. מכל מקום בעמק החרמון משקיף, בוהק בלבן. המקום הכי שווה במזרח התיכון.
חצי שנה רחוק משם, אחרי כמעט 20 שנות הפקרות. ממשלות ישראל משנת 2006 שכחו שאי שם, מעבר לקשת, יש עשרות אלפי תושבים, ששומרים על גבול הצפון חי, בועט ומשגשג. ולצידנו, עשרות אלפי מחבלים מעבר לגדר; לוחמים מיומנים, שטבחו באחיהם הסורים בהמוניהם ורצחו כחצי מיליון בני אדם, והיד עוד נטויה. אלו העיניים הרצחניות שמביטות בי בזמן שאני מחפש חנייה באפור, ברחובות שרק ילידי העיר מכירים.
השאלות לא מפסיקות לצוף מאז אסון אוקטובר. מה היו מעוללים לנו ב-7 באוקטובר הצפוני? מה היה היקף ההרוגים בין מטולה לטבריה, בין מרגליות לנהריה?
אני יודע לספר, כתושב, על ההבדל בין מה שהכרנו עד הנסיגה ועל ההסלמה ב-2006. מי יודע לספר לי כתושב מה יהיה עכשיו, אחרי 18 שנה של הפקרות ביטחונית בצפון? אחרי 18 שנה של התעצמות ארגון טרור, שהוא כבר חלק מהמדינה השכנה?
מי שינסה להסביר לי שחיזבאללה נפרד ממדינת לבנון, אשלח אותו לחפש "שבוי בקונספציה" במילון. איך נחזור הביתה, כשאלו השכנים שלנו, והם מוכנים לפעולה? מה יעשו התושבים שלא יוכלו להרשות לעצמם להישאר מחוץ לעיר - האם יחזרו אליה כדי להיות קורבנות המחדל הבא?
תושבי הצפון מצפים לפעולה חריפה, תקיפה, עוצמתית. פעולה מדינית? רק אם היא תהיה חריפה, תקיפה ועוצמתית גם כן. אחרת אף אחד לא יחזור, לא משנה אילו "מענקי עידוד טבח המוני" או "סל קליטת טילים" יחלקו.
לא נפקיר את ילדינו, לא נפקיר את הורינו, לא נפקיר את עצמנו. אנחנו מחוץ לבית כבר חצי שנה. תצדיקו את זה.
נתראה מעבר לקשת, כשננצח.