רבים מאזרחי ישראל חיים בדיסוננס קוגניטיבי ובהדחקה לגבי הסכנה הנובעת מכך שראש הממשלה שלהם הוא נאשם בפלילים שמנסה לחמוק ממשפט בעת מלחמה. משפטו של נתניהו ידוע אבל האזרחים מסרבים להאמין שראש הממשלה יערב את האינטרסים האישיים שלו ברגעי האמת ובהחלטות הנוגעות לביטחון המדינה, חרף כל מה שראו וחוו בשנים האחרונות ובחודשי המלחמה.
כבר עם פרוץ המלחמה, נתניהו סירב להרחיב את הממשלה ורק לאחר לחצים פנימיים בליכוד הוא נכנע והסכים להכניס את המחנה הממלכתי, ולהקים קבינט מלחמה שבו חברים הרמטכ"לים לשעבר גנץ ואיזנקוט. במקום לנהל את המלחמה ביחד עמם, הוא החל בקרב קרדיטים נגדם, ולאחרונה במידור השניים בניסיון לדחוק אותם מחוץ לממשלה. אם מה שאמר איזנקוט בראיון ב"עובדה" הוא נכון, נתניהו ניסה להסלים את המלחמה לעימות עם החיזבאללה, דבר שהיה גורם נזק אסטרטגי לישראל, מסבך אותה בשתי חזיתות בו זמנית, ועולה בחיי ישראלים וחיילים רבים. נתניהו גם מעודד שרים להשתלח נגד ראשי מערכת הביטחון, ולא התנער נגד תיאוריות הקונספירציה אודות "אויבים מבפנים" ("אין קונספירציה, צריך לבדוק", אמר).
ככל שיש מתח בין החלטה שממליצים עליה כוחות הביטחון לבין התנגדות של בן-גביר וסמוטריץ', נתניהו מעדיף את שימור הקואליציה עם הגורמים הקיצוניים במקום להכניס את ליברמן ולפיד. הגורמים הקיצוניים יודעים שלנתניהו אין ברירה והם מנצלים את מצבו, סוחטים כספי ציבור לצרכים סקטוריאליים, מתפרעים ביהודה ושומרון, מונעים כניסת עובדים לישראל, עוצרים משאיות סיוע לעזה, מערערים את הברית האסטרטגית עם ארה"ב, ומונעים דיון אסטרטגי אמיתי על "היום שאחרי", בשם אג'נדה משיחית של חזרה לעזה. נתניהו סוכר את פיו, ומעדיף לא לסכן את יציבות הקואליציה הצרה והמטורפת שהקים מלכתחילה כדי לפרק את מערכת החוק ולהימלט מהדין.
על מנת להימנע מהאימה שבאפשרות שנתניהו יבצע מהלך מופקר לתועלת אישית, האזרחים חייבים להדחיק את מה שהם כבר יודעים שנתניהו עולל למדינת ישראל בשנים האחרונות: חמש מערכות בחירות; שינוי חוקי יסוד לצרכיו פוליטיים; אי-העברת תקציב מדינה כדי לפרק ממשלת אחדות-חילופין; הפקדת תיק ביטחון הפנים בידי מורשע בעבירות טרור אחרי שאמר שבן-גביר לא כשיר להיות שר בממשלתו; הקמת ממשלת ביזה ואי-שוויון; תקיפת מוסדות שלטון החוק; הובלת מערכה לשינוי אופי המשטר במדינת ישראל, ועוד. רק מי שמדחיק את כל המעשים הללו יכול להאמין שנתניהו לא יערב את האינטרס האישי שלו בהחלטות הנוגעות בביטחון המדינה.
התמימות גם ניכרת בסקרי דעת הקהל בה ניכר שיש רוב לאלו שחושבים שנתניהו צריך ללכת אחרי המלחמה. כל מי ששמע את הנאשם בפלילים מתייחס לעניין בחודשים האחרונים לא יכול שלא להבין שאין לו שום כוונה לקחת אחריות וללכת. כל מהלכיו ומסיבות העיתונאים שלו נועדו להציל את עתידו הפוליטי, ולהישאר על כסאו מהסיבות המשפטיות הידועות. החשיבה הנאיבית שנתניהו ילך אחרי המלחמה מניחה שבינתיים הוא יקבל החלטות הקשורות למלחמה ולסיומה, בלי לחשב את עתידו הפוליטי והמשפטי. שום דבר ממה שראינו בישראל בשנים האחרונות לא תומך בהנחה הזאת.
לאור זאת, בלתי מתקבלות על הדעת הקריאות לגנץ ואיזנקוט לפרוש מקבינט ניהול המלחמה בגין "אי-השפעה". פרישה של המחנה הממלכתי מהממשלה תסיר מנתניהו פיקוח שהנו קריטי בעת הזאת. עצם הפיקוח בקבינט ניהול המלחמה המצומצם מונע מנתניהו לקבל החלטות בסתר, מחייב אותו להצדיק מהלכים, ומהווה בלם הכרחי על כוחו בעת הרגישה הזאת. ההסכם הקואליציוני גם מונע חידוש חקיקה ומינויים בכירים שאינם בהסכמה של המחנה הממלכתי. מי שמזלזל בכך, לא מבין את גודל הסכנה.
שוו בדמיונכם את התסריט הבא. נתניהו ממאיס את עצמו על גנץ ואיזנקוט שנכנעים לדרישות מהם לפרוש מפאת "חוסר השפעה". בצל המהומה, נתניהו מפטר את גלנט בשל "מחלוקות עקרוניות על ניהול המלחמה", ולוקח לעצמו את תיק הביטחון, כמו שעשו בן גוריון ורבין. בזמן שארגוני החברה האזרחית עותרים לבית המשפט, נתניהו מורה לצבא לתקוף בלבנון, תימן או איראן כדי להראות לעם "ניצחון מוחלט" מהו לעומת עמדותיהם של "יריביו הרכרוכיים". ההימור הצבאי אולי מצליח, ואולי לא.
לנוכח המצב הבלתי מתקבל בו ראש ממשלת ישראל הוא נאשם בפלילים בשלוש פרשיות וארבעה אישומים, תהיה זו הפקרות להשאירו לבד כראש קואליציה משיחית. הדרך הנכונה היא להחליפו כעת בראש ממשלה זמני ומוסכם על ידי הליכוד וסיעות האופוזיציה, ובמקביל לקבוע מועד מוסכם לבחירות. כל עוד חברי הליכוד לא מוכנים להיפרע מנתניהו, עזיבת המחנה הממלכתי את קבינט ניהול המלחמה לא תקדם את החלפת הממשלה ומסכנת את ביטחון המדינה ואזרחיה. זאת הסיבה האמיתית שגנץ ואיזנקוט לא עוזבים את הממשלה, וטוב שהם עומדים בלחץ התקשורתי נגדם.
הדעת לא מוכנה לסבול את הרעיון שראש הממשלה יקבל החלטות שאינן על בסיס האינטרס הציבורי בלבד. אולם את ניגוד העניינים המובנה שבו נמצא נתניהו בשל מצבו המשפטי לא ניתן למנוע. האינטרס האישי שלו לחמוק ממשפט נמצא שם כל העת, לעיתים לצד ההחלטה הנכונה ולעיתים נגדה. גם אזרחי המדינה חוששים שנתניהו יישאר לנהל את המלחמה לבדו כי מתחת למעטה התמימות הם כנראה מבינים שנתניהו אינו כשיר לנהל את המדינה בעת הזאת ועלול להמר על עתידם למען עתידו האישי.
הכותב הוא ראש החוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה ירושלים