מזמן כבר חלפנו על פני כרזות האזהרה שהתריעו מפני החורבן שקרב ובא. מדינת ישראל שוקעת למעמקי פרשת הדרכים הנוראית ביותר שידעה מאז מלחמת השחרור; כשהגורם הבלעדי לאבדון אליו אנו צועדים, הוא ראש הממשלה ביבי נתניהו. הוא זה שאחראי באופן בלעדי למדיניות חיזוק החמאס ולקביעת כוחו בעזה במשך 17 שנה; והוא, ולצערי גם כוחות הביטחון, אחראיים לכישלון הנורא שבו נהרגו, נאנסו ונטבחו אזרחים. אחריותו הכושלת גובה מחיר גבוה של אובדן עצום וכואב של חיילים, וכן מביאה להמתנה בלתי אפשרית ומורטת עצבים להחזרתם של החטופים הביתה. 120 אלף אזרחי מדינת ישראל ננטשו בדרום ובצפון והפכו לפליטים, ללא כל גורם ממשלתי שדואג ומטפל בהם.
אחריותו של נתניהו עוד הולכת ומתרחבת בקריעת היחסים עם האומה היחידה שתמכה ותומכת בנו בהיקף חסר תקדים, וזו שבלעדיה תישמט יריעת הביטחון הממשית שלנו במזרח התיכון. אנחנו פוסעים בתוך מנהרה שמובילה בבהירות לאבדון, והמוצא האפשרי היחיד במדינה דמוקרטית, הינו לחזור לאזרחים ולשאול למוצא פיהם בהצבעה, בבחירות.
בחודשים האחרונים קורסת מערכת היחסים המיוחדת שהייתה לישראל עם אמריקה, כשהרקע הוא אובדן אמון גדול מצד הממשל האמריקאי. לצערי, המצב אינו מפתיע כלל. ידוע לכול שהאמריקאים סולדים משקרים ומשקרנים באופן מסורתי, וכשהם מונחים לפתחם באופן עקבי ועיקש, אין אלטרנטיבה אחרת למעט תחושת אכזבה. האמריקאים מוכנים להתמודד עם פערי גישות ודעות, שאכן הופיעו מדי פעם בעשרות השנים, אבל הם אינם מוכנים לספוג פגיעה ביחסי האמון איתם.
אלא שהפעם הסכין שֶׁשּׁוֹסַעַת את מרקם הקשר שלנו היא בעיקר "מדיניות הפחדנות", אשר באה לידי ביטוי בחוסר היכולת של הממשלה לקבל החלטות. הכשל המדיני מייצר אפקט קשה של קריסת מגדל האמון שרק הולך ומתרחב באמריקה, כשאנחנו מאבדים גם אמון מצד הסנאט והקונגרס האמריקאי, שבעבר היוו עוגן מרכזי לתמיכה בישראל.
אנחנו נמצאים במצב שלא היינו בו מעולם, וככל שההתרחשות נעה על אותו מסלול, כך אנחנו מתרחקים מפתרון. מחיר ניתוק המגע עם האמריקאים מייצר כבר היום אי וודאות ביטחונית. ללא מעורבות אמריקאית באזורנו, אין לישראל אפשרות לסיים את המלחמה בצורה נכונה בעזה, או אפשרות לייצר הרתעה מול האיראנים והפרוקסי שלהם בלבנון, חיזבאללה. אנחנו יכולים במקסימום לכשכש בזנב, להפציץ ולהפגיז, אבל ללא תמיכה אמריקאית לא נוכל לייצר הרתעה אמיתית, כמו זו שנוצרה בעקבות שליחת שתי נושאות המטוסים למזרח התיכון.
המעגל השני של איבוד האמון הוא פנימי, הוא יושב בתוכנו; ומסמלים אותו באופן העוצמתי ביותר 120 אלף האזרחים שהוצאו מבתיהם, כשבמשך מספר חודשים אינם מוצאים את מקומם. הם חווים תחושה קשה של "חצי היריון", כשהם מסכנים את עצמם בכניסה יום־יומית לאזורי הסכנה לצורך פרנסתם מהחקלאות, וחוזרים לקורת גג ארעית, שלצערנו הפכה לקבועה.
אין אף גורם במדינה שמטפל נקודתית בתושבי הקיבוצים, המושבים והערים שסמוכים לגבול. 120 אלף תושבים ננטשו, ותחושת הנטישה מתפשטת כאש בשדה קוצים. אם הם ננטשים היום, מי אמר שאנחנו לא נהיה אלה שננטש מחר?!
הסלוגנים שהתאהבנו בהם, כדוגמת "יחד ננצח" או "איחוד השורות", לא מחזיקים מים כשהממשלה רופסת ואינה יודעת לאן דרכה. הקריאה הצורבת שצריכה להישמע כעת היא עד מתי ממשלת הזדון ונפולת הנמושות יישארו בירושלים, ויחזיקו לשווא בדגל השלטון. לצערי, גם ברחבי הכנסת לא נראית תקווה, ולא קיימת אלטרנטיבה אמיתית.
הסלוגנים שהתאהבנו בהם, כדוגמת "יחד ננצח" או "איחוד השורות", לא מחזיקים מים כשהממשלה רופסת ואינה יודעת לאן דרכה. הקריאה הצורבת שצריכה להישמע כעת היא עד מתי ממשלת הזדון ונפולת הנמושות יישארו בירושלים, ויחזיקו לשווא בדגל השלטון. לצערי, גם ברחבי הכנסת לא נראית תקווה, ולא קיימת אלטרנטיבה אמיתית.
המסר שלי: צאו לרחוב אחים יקרים, והפגינו בקביעות, בקשיחות ובנחישות. "המדינה שהלכה לנו" בנובמבר 1995, כשראש הממשלה יצחק רבין נרצח, הולכת ומתרסקת. תפקידנו ההיסטורי הוא לעצור את הכאוס! אנו חייבים לכבד את דור ההורים והסבים שחלמו והגשימו את החזון הציוני, ובזכותם אנחנו כאן. אסור שהדור שלנו יהיה שותף לחורבן הנורא שאליו גוררת אותנו הממשלה.
הכותב הוא איש עסקים ויועץ פוליטי