למעלה מ-40 שנה חלפו מאז שעמדתי, בפעם האחרונה, בצריח של טנק מרכבה. הפלוגה שלי היתה פלוגת המרכבות הראשונה בחיל השריון. מרכבה סימן 1 שזה עתה נולדה, פלוגה מחתרתית בגדוד 82, פיילוט ראשון למה שיהפוך אחר כך לכלי המלחמה האימתני, מוצלח וחשוב כל כך של צה"ל. אף אחד לא ידע כלום על הטנק הזה. טליק, אלוף ישראל טל, היה מגיע לגדוד מפעם לפעם, עוקב אחרי ה"בייבי" שלו מקרוב.
יחסית לטנקים ההם, שנגרטו כבר מזמן, המרכבה של ימינו (סימן 4) היא כלי משופר עשרות מונים: המנוע גדול וחזק יותר, הקליבר של התותח גדול יותר, תרמילי הפגזים מתכלים בכוחות עצמם, אמצעי הבקרה והשליטה נלקחו מ"מלחמת הכוכבים", הטווח למטרות מוזן אוטומטית, התותח מתקן את עצמו, הזירה כולה נפרסת מול הצוות על מסכים דיגיטליים שבהם אפשר לראות את כל תא השטח שממול לפרטי פרטים, האויב צבוע אדום וכל השאר בירוק, ועוד לא דיברנו על ה"מעיל רוח" ועוד אמצעים רבים שהשתיקה יפה להם.
ואחרי כל זה, זו אותה המרכבה. אותו ריח מוכר. אותה פודרה אינסופית שמתרוממת כענן ערפל סביבך ברגע שהמפלצת מתחילה לזוז. אותו צוות. אותם אנשים שגורלך משורג בגורלם והם האחים התאומים שלך לנצח. כן, "האדם שבטנק ינצח" היא גם הסיסמה עכשיו. ואותה תחושת עוצמה משכרת, לפעמים גם קצת משקרת, שמרטיטה את גווך בצריח. רק חבל שגווך כבר לא אותו דבר.
בסדיר, מקפיצים אותך לטנק ואתה שועט אליו ומתמקם בתא תוך חמש שניות. אפילו לא זוכר איך. ביום רביעי השבוע, מבצע העלאתי לטנק הזכיר לי קצת העלאה של פסנתר כנף לפנטהאוז בראשו של מגדל רב-קומות. כולל המנופים כמובן. אבל בסוף הגעתי ונדחסתי לתא הטען איכשהו. מה ששיפר מאוד את תחושת הבטחון היא העובדה שמפקד הטנק, שניצב מימיני, הוא גם מפקד חטיבה 7 האגדית, אל"מ אלעד צורי. לרגע אחד הרגשתי קצת קהלני (שהיה מג"ד גדוד 77, אחד מגדודי החטיבה, במלחמת יום כיפור). רק בלי הסורים.
כמה דקות לפני שעלינו לטנק, טיפסנו לאחד הגגות שם, בחאן יונס. בקצה גרם המדרגות הצר, לקראת היציאה לגג, ישבו שני חבר'ה. הם נראו ילדים. "זה מג"ד 82", הצביע אל"מ צורי על אחד מהם. מזל שלא מדד לי לחץ דם באותו רגע. ככה על הדרך, יושב לו מג"ד 82. לך תספר לו שאני הייתי מט"ק בגדוד 82 בחורף 81 ומבחינתי מג"ד 82 זה טיפה יותר מאלוהים, בעיקר לאור העובדה שהמג"ד שלי באותן שנים היה אמי פלנט האגדי, מי שהיה מ"פ אצל קהלני בעוז 77 ביום כיפור. ופתאום, ילד שנראה קצת יותר צעיר מהבן שלי יושב על המדרגות והוא מג"ד 82. רציתי לחבק אותו אבל ידעתי שזה יהיה פאתטי.
חפ"ק מח"ט 7 התמקם יומיים קודם בבית פרטי בן שלוש קומות בעיבורי חאן יונס. הם חזרו מהים, חמישה ק"מ מערבה, עד לשם הגיעו במהלך הפשיטה העוצמתית על שכונת חאמד, "השכונה הקטארית", שספגה את זעמו של חיל השריון הישראלי וכעת עוברת את הטיפול הנדרש מחטיבת הקומנדו ואוגדה 98. המשימה הנוכחית של חטיבה 7, לאחר כיבוש חאמד, היא הגנה על המסדרון של אוגדה 98, האוגדה האיכותית ביותר בצה"ל שמטפלת עכשיו בכפפות של פלדה בחאן יונס. טיפול שורש. אגב, מפקד האוגדה הוא תא"ל דן גולדפוס. כשאני ביליתי עם מח"ט 7 בחאן יונס, גולדפוס עשה שיחת הבהרה לדרג המדיני ובעקבותיה הוזמן לשיחת הבהרה עם הרמטכ"ל. עוד נחזור לזה.
אביגדור ליברמן טען לפני כמה ימים שמה שקורה בעזה עכשיו כבר אינו מלחמה, אלא בט"ש. תכל'ס, הוא די צודק. מצד שני, אני לא מאחל לאף אחד לחטוף את הבט"ש הזה על הראש. במקום 28 חטיבות, צה"ל מחזיק עכשיו ברצועה בין 3 ל-4. אבל הפעילות לא נפסקת לרגע. היעד האחרון, השכונה הקטארית, מטופל ברגעים אלה ממש. אלוף הפיקוד פינקלמן ניצח על המבצע הזה מחמ"ל הפיקוד. 5 וחצי חודשים לתוך המלחמה וצה"ל כבר מתורגל בפרוצדורה הזו כמו שצריך.
כשאתה מביט בזה על מסך דיגיטלי, זה נראה כמו משחק מחשב: שכונה גדולה של בניינים רבי קומות מוקפת מכל עבריה על ידי ארבע חטיבות של צה"ל. הן מפוזרות בשטח נרחב, אבל אז מישהו נותן פקודה וכל הנקודות הדיגיטליות מתקבצות במהירות מדהימה לטבעת חנק סביב השכונה הגדולה, עד השלמת הכיתור. אין יוצא ואין בא. כל זה קורה אחרי מטס עוצמתי של חיל האוויר שמרכך את השטח ופוגע במוקדי הטרור המסומנים מראש, בעזרת מודיעין מדויק.
ואז מתחילה העבודה עצמה. רחוב-רחוב, בית בית. בחאמד נהרגו עשרות מחבלים ונשבו 350. חלק מהם השתתפו בטבח 7 באוקטובר. הם מספקים מידע מודיעיני רב ערך. נתפסו אין ספור מאגרי תחמושת, משגרים, נשק, אמצעי לחימה, רקטות, פסי יצור לייצור רקטות. התע"ש החמאסי שמתגלה ברצועה מדהים בהיקפו. אולמות ייצור עם דוודי ענק, עם מחרטות גדולות, מסילות שמסיעות את הרקטות הנבנות מתחנה לתחנה, עד ההסעה האחרונה לכני השיגור. וכל זה, מתחת לאדמה. וכל זה, בכסף שאנחנו עזרנו להכניס אליהם פנימה.
חפ"ק המח"ט ממוקם, כאמור, בבית מידות של משפחה עזתית. שלוש קומות. אריחי קרמיקה. חדרים מרווחים. "חוץ מאשר במחנה הפליטים", אמר לי המח"ט צורי, "לא ראיתי עוני בעזה". הוא לא הראשון שאומר את זה. הכניסה המאסיבית של צה"ל לרצועה ניפצה לא מעט תזות על הצפיפות, על העוני, על חבורת היחפנים שחיה שם בין שלוליות הביוב לערימות האשפה. ובכן, המציאות שהתגלתה שונה בתכלית. וילות, גינות מטופחות, מרכזי קניות, מגדלי מגורים מודרניים. זה מה שמצאו שם. מה נשאר מזה עכשיו? לא הרבה.
כדי להכנס לחפ"ק צריך להסיט שמיכת פוך עבה שמתפקדת כסוג של וילון כניסה. בפנים מצטופפים כ-15 גברים ושתי נשים. אחת בדרגת רב סרן, השניה סרן. שלושה או ארבעה חובשי כיפה. על הקיר פלזמות עם תצוגות דיגיטליות של הזירה כולה, לוח מחיק, תצלומי אוויר, טבלאות שליטה, צמוד לחפ"ק מטבחון, שם מבשלים את הארוחות ושופתים את הקפה. משני צידי הדלת, על הקיר, כתב מישהו, בכתב עגול ויפהפה, חלקו מנוקד, את מילותיהם של שני שירים. מימין, "ואני ראיתי ברוש" של אריאל זילבר. כל המילים. משמאל לדלת, "שיר עם רוסי מתורגם". כן, מישהו תרגם את מילותיו של שיר רוסי נושן וכתב אותן על הקיר. על הקיר שממול, שיר נוסף. "בואי רוח ים". של רחל שפירא. "בביצוע ירדנה ארזי", כתב הכותב האלמוני.
"כשאתה רואה קיר כזה, אתה מבין שלפנינו היו כאן מילואימניקים", מסביר לי אחד מאנשי החפ"ק. שירים כאלה כותבים רק מילואימניקים. בין השירים יש כתובת נוספת שאהבתי: "רק הפועל. זה מרגש". בעוונותיי, בחפ"ק חטיבה 7 בחאן יונס, לא התרגשתי מהפועל (שתפסיד באותו ערב ברבע גמר היורוקאפ האירופי), אלא מהאנשים. מהפסיפס היפהפה של החברה הישראלית. וכולם, הצנחנים והגולנצ'יקים ולוחמי ההנדסה והטנקיסטים, בכל הצבעים והדרגות והגדלים שפגשתי, באותה רוח: תהיו ראויים לנו, הם מבקשים. לא במילים האלה, כמובן. וזה בדיוק מה שתא"ל גולדפוס אמר באותו יום, קילומטרים ספורים מאיתנו.
ההרס בחאן יונס עצום. אחד הלוחמים אמר לי שזה עצוב לו, והוסיף כי "אז אני נזכר במה שהם עשו בבארי, בכפר עזה, בשדרות, ואני נרגע". אל"מ צורי גר בבוסתן הגליל. מושב יפהפה, מבוסס, על שפת הים לא רחוק מנהריה. בשבת, 7 באוקטובר, העירה אותו שיחת טלפון מחבר, ששאל "תגיד, צורי, מה קורה אצל שמעון, אומרים שיש שם פשיטות של נוח'בה". שמעון זה מג"ד 77, אחד מגדודי החטיבה שתפס קו בעוטף. צורי הרים טלפון לשמעון לשאול מה קורה. "אני לא יכול לדבר, יש פשיטות נוח'בה גדולות עלינו", אמר שמעון, וניתק. אל"מ אלעד צורי הבין שפרצה מלחמה. הוא לא חיכה להקפצה או להוראה והקפיץ באותו רגע את כל החטיבה דרומה. תוך כדי הדהרה דרומה, אירגן לעצמו חפ"ק ובשיחות הוועידה שקיים אמר לאנשיו: "פרצה מלחמה. יש לכם אישור לעשות הכל".
"במלחמת לבנון השנייה הייתי מ"פ", הוא מספר, "הלקח הראשון שלי משם זה שהכי חשוב לשנות כמה שיותר מהר את התודעה. לעבור משגרה לחירום. מרגיעה למלחמה. להבין מה קורה. שזה יקרה בבת אחת". גדוד אחד שלו היה כבר בעוטף. הגדודים האחרים מפוזרים ברחבי הארץ. מחצית מכוחה של החטיבה זה מילואים. הגיוס החל מיד. גדוד ההנדסה, שהיה הכי זמין וקרוב, הוקפץ בכל הכוח דרומה. אנשים הצטרפו לצורי תוך כדי תנועה. בינתיים כבר הגיעו דרומה, הישר למושב יכיני, שבו התבצע כל הבוקר טבח מחריד של הנוח'בה בתושבי המושב (נרצחו 7 אזרחים). "הגענו לשם כשרוב הקרב כבר נגמר, המשטרה והכוחות הנוספים הצליחו להשתלט על המקום, אבל הכאוס והמראות נתנו לי את המכה שהייתי צריך והבנתי בבת אחת את גודל האירוע", מספר צורי, "אי אפשר לתאר מה שהלך שם".
זמן קצר אחר כך הוא איתר את המג"ד שלו, שמעון, כדי לטפוח על שכמו ולעודד אותו להמשך הקרב. בינתיים התארגן סביבו חפ"ק מאולתר שהפך לכוח לוחם. הם המשיכו לנתיב העשרה, משם לעלומים, משם לבארי. לחימה קשה בתנאי נחיתות. מח"ט, סמח"ט, רמ"ט, מג"ד 603, כמה קצינים ממפקדת החטיבה ועוד מישהו שאף אחד לא מכיר שהגיע עם קשר והפך לקשר המח"ט. מוצאים את עצמם נלחמים מקיבוץ לקיבוץ, מבית לבית. "אתם לא חי"רניקים", הערתי. "אבל אנחנו לוחמים", העיר אל"מ צורי בחזרה.
בבארי הם פינו כ-40 מבני הקיבוץ. שלפו אותו מהממ"דים הנצורים. זה היה קשה. לאתר את הנצורים, לשכנע אותם שזה בסדר, זה צה"ל, לא נוח'בה. להילחם כל הזמן במחבלים ששרצו שם. אחרי שסיימו את הקרב והפינוי, פגש אל"מ צורי את מפקד אוגדה 36 ששלח אותו לנסות להציל את המצב סביב טנק נצור סמוך לבארי. הטנק הגיע, כנראה, דרך השטח מצאלים. הקרב הזה, סביב הטנק, נמשך עד לפנות בוקר. כל הלילה. קצין האג"מ של החטיבה נהרג שם, לוחם נוסף נהרג, הסמח"ט נפצע, מג"ד 603 נפצע. הם מצאו על הטנק קצין מסיירת מטכ"ל שנלחם עד שהגיעו. בעזרת חבר'ה מסיירת מטכ"ל שהגיעו, הם מצליחים להכריע את הקרב הזה עד הבוקר. כשהשחר עולה, הם מוקפים בגופות של המון מחבלים, אבל הם גם חבולים ופצועים בעצמם. "גמרתי את הלילה הזה כשרוב החפ"ק שלי פגוע", אומר צורי.
מאז ועד היום, הוא והחטיבה שלו בתוך הרצועה. הוא עצמו יצא פעם אחת הביתה בכל החודשים האלה. חטיבה 7 וחטיבת גבעתי הן שתי החטיבות שנלחמו בעזה מהיום הראשון ועד עכשיו, ברציפות. הם ביצעו את קרב ההבקעה של אוגדה 36, דרך פרוזדור נצרים עד החוף. "קרב עוצמתי, קשה, לחימה עזה, המון היתקלויות, המון אר.פי.ג'י, המון תלול מסלול על כוחותינו. שלושה שבועות קשים". אחר כך המשיכו על החוף עד שכונת רימאל. כבשו את ככר החייל האלמוני המפורסמת. "משם עברנו לשטח הרבה יותר עירוני, בנייה גבוהה, מגדלים, אתגרים חדשים, לחימה צפופה וקרובה יותר", מספר אל"ם צורי.
הם כבשו את מתחם בית החולים שיפא, שם קיבל אל"ם צורי אחריות על כמות גדולה של כוחות מיוחדים שעזרו לו לפצח את תת הקרקע העוצמתי מתחת למתחם. הם איתרו, במבצע מורכב, את גופותיהן של שתי החטופות, נועה מרציאנו ויהודית וייס. "ידענו שאנחנו מחפשים גופות ועדיין, זה היה מאוד מרגש. זה היה רגע של סיפוק בתוך הכאוס הכללי, להביא שתי חטופות שלנו לקבר ישראל מתוך התופת של עזה". אחר כך הגיעה עיסקת השבויים וההפוגה. בסיומה, הם עברו ת"פ אוגדה 98 לחאן יונס. וגם כאן, הם ביצעו את קרב ההבקעה הגדול. כי זו מהותו של השריון: הבקעה. והם נלחמים עד עכשיו.
לא קל לראיין את אל"מ צורי. אני מניח שהחבר'ה מ-504 היו עושים את זה טוב יותר. הוא איש צנוע, שונא לדבר על עצמו, מתרחק ממוקשים או שאלות מורכבות. כל מה שמעניין אותו זה לפרק את חמאס ולשמור על הלוחמים שלו. הוא לא מוכן לנקוב במספר הלוחמים שאיבד ומבטיח ש"אחרי שזה ייגמר אני אעבור משפחה משפחה. הם תמיד יהיו חלק מאיתנו". בחאן יונס הוא מצא, לדבריו, "אוייב יותר נועז, כולל הצמדת מטענים לטנקים. היו לנו כאן תקריות קשות, אבל בגדול השמדנו כל מי שנתקל בנו. כשאתה רואה את ההריסות מסביב, אתה חייב להבין שהם ממלכדים גם הריסות ונלחמים מתוכן. אין כאן שום מקום בטוח".
במחנה הפליטים של חאן יונס, הוא נתקל בפעם הראשונה בעזה שעליה סיפרו לנו. "לחימה מבית לבית, מסימטה לסימטה", הוא מספר. שאלתי אותו על השחיקה. עוד מעט חצי שנה בתוך התופת הזו. "אנחנו כאן עד הניצחון או עד שמדינת ישראל תחליט אחרת. זה ארוך, זה מאתגר, אנחנו משתדלים לרענן את צוותי הקרב כמה שאפשר. לא תמיד אפשר. הימים ארוכים מאוד. גם הלילות. אתה עובר מבית לבית, לפעמים חדר המדרגות הופך לכן שיגור נגדך, לפעמים יש שם פיר, אנחנו עובדים צמוד לחי"רניקים המדהימים שלנו, שיתוף הפעולה פשוט מושלם, כנ"ל עם חיל האוויר והארטילריה. אין כוח שמסוגל לעמוד נגד זה".
מחצית מלוחמיו אנשי מילואים. "אין עליהם", הוא אומר, "הם לוחמי על. ב-8 באוקטובר כבר הייתה לי כאן פלוגת מילואים על טנקים בעמדות מול עזה. הם עזבו הכל ובאו, נשארו כמה שצריך. לשמחתי, כבר שחררנו אותם. יש לנו יחידת סיוע מנהלתית, שדואגת לכל הלוגיסטיקה, זה 300 איש שרובם מילואים, יש לנו יחידת רפואה, כולם מילואים, זה מטען אנושי רב ערך, באיכות נדירה, והם תמיד מגיעים ותמיד מוכנים".
שאלתי אותו על הקאמבק של הטנקים. מדינוזאורים מיושנים שעבר זמנם, למלכי הקרב. "ברור", הוא אמר, "אין מי שיעמוד מול מכונה כזו. כשאנחנו עטופים בחי"ר, הנדסה, חיל אוויר וארטילריה, זה הרכב מנצח". שאלתי אותו על הצורך להגדיל משמעותית את מספר הטנקים, את מערכות מעיל הרוח, את האמצעים. הוא הסכים, אבל העדיף להתמקד באנשים. "בסוף מי שמנצח זה הלוחמים. ויש כאן גיבורים גדולים. היכולת שלהם להתאושש מאירועים קשים מאוד רבי נפגעים, היא יכולת מדהימה. יש לנו דור מצוין. זה מתחיל מעמדת המ"פ, שהיא עמדת המפתח בכל יחידה צבאית. כשהמנהיגות מתחילה אצלו, זה עובד. הלוחמים האלה כותבים עכשיו את ההסטוריה שלנו. הם לא בהכרח יודעים את זה. הם לומדים בתנועה, הם משתפרים כל הזמן, הם מתגברים על כל דבר, כי הם ביחד".
הרגע הכי מרגש? החילוץ של לואיס הר ופרננדו מלמן. "החטיבה שלנו לקחה את כל המעטפת. המבצע נוהל מהחפ"ק שלנו. כששמענו ש"היהלומים בידינו", אי אפשר היה שלא להתרגש. צמרמורת של ממש. אנחנו לא ננוח עד שכולם יחזרו. יש לי מג"ד שיש לו לוחמים חטופים. הוא כאן, עד שנביא אותם. כמו כולנו".
הימים הקרובים הרי גורל. קבינט המלחמה, עם או בלי גדעון סער, יצטרך לקבל את אחת ההחלטות הקשות שהתקבלו עד עכשיו: האם ללכת למתווה עיסקת שחרור חטופים נוספת עם חמאס, או לא. כפי שפרסמתי ביום ראשון, הספין שעל פיו חמאס לא מעוניין בעיסקה לא מחזיק מים. בדיון שהתקיים השבוע, נשאלו אנשי המקצוע שאלה פשוטה: האם חמאס רוצה עיסקה, או לא? ראשונה התבקשה לענות א', בכירה במוסד, שעומדת בראש מינהלת המודיעין לעניין החטופים. היא הציצה רגע בראש המוסד דדי ברנע שישב לידה, ואמרה: חמאס רוצה עיסקת חטופים, בתנאיו. אחריה נשאל את אותה שאלה ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תא"ל עמית סער. הוא ענה את אותה תשובה.
ובכן, בניגוד לרושם שלשכת ראש הממשלה ניסתה לייצר בסוף השבוע שעבר, חמאס כן רוצה עסקה. זה לא מפריע לו לרצות, באותו זמן ממש, להדליק את יהודה ושומרון, לסחוף פנימה את ערביי ישראל ולשכנע סוף סוף את נסראללה להיכנס בכל הכוח. את זה אנחנו מצליחים לסכל, בינתיים. בעניין החטופים, הקבינט הגיע לקו פרשת המים. נתניהו לא יוכל לדחות יותר. גנץ ואייזנקוט הגיעו לקצה. יחד איתם נמצא שם גם אריה דרעי ואולי נוספים. בכל שישה הפרמטרים שעליהם מדברים בקשר לעסקה, "יש על מה לדבר". בחלק מהם יש לחמאס דרישות קשוחות ומרחיקות לכת, אבל אף אחת מהן לא נתפסת כבלתי עבירה. "נתניהו נתן למעלה מאלף מחבלים, מאות מהם רוצחים, תמורת חייל אחד, אני מבטיח לך שאם נגיע לעיסקה נוספת המחיר יהיה זול משמעותית", אמר לי גורם בטחוני בכיר הבקיא בפרטי האירוע.
נתניהו נגוע בניגוד עניינים קשה. עסקת חטופים נוספת תסכן את ממשלתו. לא בטוח שבן-גביר יבלע את הצפרדע הזו (אם כי, ככל שחולף הזמן מתברר שבן-גביר יעזוב את הממשלה רק על אלונקה). גם סיומה האפשרי של המלחמה בעזה מסכן אותו. יש לנו ראש ממשלה שכל החלטה שהוא מקבל בזמן מלחמה היא ניגוד עניינים מובנה. ועדיין, הוא מכהן. חסידיו השוטים ממשיכים במסע גידופים בלתי פוסק נגד ראשי הצבא וכל מי שלא מתיישר עם דף המסרים הביביסטי. תקציב המדינה שאושר השבוע הוא חרפה מהדהדת, ביזה של קופת המדינה לטובת סקטורים, קבוצות לחץ ושאר בטלנים, לאור היום. כאילו כלום.
הערכת המודיעין שחמאס מעוניין בעיסקה. הנחת העבודה שלו היא שהוא יסיים את האירוע כשאהיד. הוא מאוד מעוניין להיות יורשו של סלאח א-דין. משימת חייו היא להדליק את שאר החזיתות ולסבך את ישראל במלחמה שעלולה להפוך לקיומית, אם אכן הכל יידלק בבת אחת. למרבה הצער, יש בינינו כאלה שמסייעים להשגת המשימה הזו.
גורם צבאי בכיר אמר לי השבוע שישראל צריכה לנהוג בסינוואר כמו שארה"ב נהגה באוסאמה בן-לאדן. "הכי חשוב", אמר, "שלא יהיה לו קבר. הם היו יכולים להביא את בן-לאדן חי", אמר הגורם, "אבל העדיפו לירות בו ולהשליך את גופתו לאוקיינוס. מאנשים כאלה אסור להשאיר זכר. כך צריך לנהוג גם בסינוואר. כך ננהג בו, כשיגיע הרגע". מתי זה יקרה? "זה יכול לקרות מחר, וזה יכול לקרות בעוד חמש שנים. אל תשכח שלאמריקה הגדולה לקח עשר שנים להגיע לבן-לאדן". כן, אמרתי, אבל הם חיפשו בכל העולם. אנחנו מחפשים רק בעזה. "תתפלא, כמה עזה, ובעיקר העיר התחתית שלה, יכולה להיות גדולה", ענה המקור.
ובחזרה לפוליטיקה
מה גדעון סער ניסה להשיג בפירוק המחנה הממלכתי? אני לא בטוח שהוא עצמו יודע. אולי להצהיר שהוא עדיין כאן, חי ובועט. או לפתוח לעצמו אופציות לקראת הסבב הבא. או לנקום באלה שהפרו את ההסכמים איתו. או למרוד נגד זה שהתעריף שנגבה ממנו על הקמת ממשלת השינוי גדול בהרבה ממה ששילמו כל האחרים: לפיד היה ראש ממשלה, בנט היה ראש ממשלה, גנץ יהיה, אולי, ראש ממשלה (והיה שר ביטחון) בעוד הוא, המוח הפוליטי האמיתי מאחורי המהלך כולו, התאדה תחת החום של הכבשן הביביסטי.
סער היה, לא כ"כ מזמן, סוג של תקווה לבנה גדולה. הוא סיים פעמיים ברציפות במקום הראשון בפריימריס של הליכוד, בפעם השלישית הוכרז עליו ג'יהאד מטעם נתניהו והוא עדיין סיים בחמישייה הראשונה. הוא נתפס בקרב קהלים נרחבים, לא רק בימין, כיורש האמיתי של נתניהו. כל זה איננו עוד. סער מאמין שזה בר שיקום. הישגי "תקווה חדשה" בקמפיין הבחירות המוניציפליות הפיחו רוח במפרשיו.
כך או אחרת, סער נמנה על אלה שלא כדאי להספיד בטרם עת. שאלת השאלות היא, האם הוא מסוגל לבלוע את הגועל ולהדחיק את כל מה שמטחנת הבשר הביביסטית עשתה לו, עד כדי סולחה וחזרה אל בין זרועותיהם של בני הזוג?
למיטב הבנתי, התשובה היא לא. דעתו של סער על נתניהו לא השתנתה מאז 7 באוקטובר ואם כן, אז לרעה. אין מי שמכיר טוב ממנו את גודל הזוועה והעזובה בקן הקוקייה המכונה גם "לשכת ראש הממשלה" או "סביבת נתניהו". ועדיין, פירוק המחנה הממלכתי הוא בשורה טובה לנתניהו. ובפוליטיקה הישראלית גם מה שלא נראה אפשרי, אפשרי. בעיקר כשמדובר בנתניהו.
השאלות הרלוונטיות הן מה יעשה סער אם יושג רוב להקדמת הבחירות או אי-אמון קונסטרוקטיבי. התשובה: להערכתי יצביע להקדמת הבחירות. העניין הוא שהצטרפותו, יחד עם שלושה הח"כים הנוספים של "תקווה חדשה" לממשלת נתניהו מייצרת את הרושם שנתניהו ייצב את ממשלתו ומקטינה את הסיכוי להשגת הרוב הדרוש כדי לחלץ את הפקק הרקוב שתוקע את כל הבקבוק הישראלי. זו טרגדיה, כי סער הוא האיש שיודע הרבה יותר מרבים אחרים את גודל הריקבון ועוצמת הסכנה המגולמת במשפחת נתניהו וחסידיה.
שאלה נוספת היא מה יעשה סער בנושא הגיוס. נתניהו עומד לקבל סיוע אגבי (לא מכוון) מהיועצת המשפטית לממשלה, שתאשר כנראה לממשלה הארכה של שלושה חודשים להשלמת מתווה החוק (עד יוני השנה). האם סער, הידוע כמי שמקורב לחרדים, יתן את ידו לסוג של קומבינה שתנסה לרצות את בג"ץ בלי לגייס חרדים באמת? אני מאמין שלא. סער מבין את המצב האמיתי. 7 באוקטובר היכה את המדינה בתדהמה אבל גם טלטל את מערכת הבטחון שנחה על סידרה של הנחות עבודה דמיוניות ולא השכילה לתכלל את האיומים האמיתיים. נכון לעכשיו חסרים לצה"ל אלפי לוחמים. כמו שאמר ההוא מ"מלתעות", אחרי שראה בפעם הראשונה את הכריש: "אנחנו צריכים סירה יותר גדולה". גם אנחנו.
את ההשלמה הדחופה בלוחמים אין מאיפה לקחת, למעט מאגר כוח האדם היחיד שזמין לגיוס: 66 אלף החרדים מגיל 18 עד 26 שלא משרתים בצבא. צה"ל צריך עשרת אלפים לוחמים ברמה המיידית, גם אחרי הארכת השירות והעלאת גיל הפטור ממילואים. אין מאיפה לקחת אותם, למעט מהחרדים. לא כולם חייבים להיות לוחמים, אבל הם יוכלו לפנות כוח אדם אחר למסלול לחימה. נדמה לי שהיחיד שמבין את גודל האירוע הוא יאיר לפיד. אין יותר מקום לקומבינות ומשחקים בנדמה לי. הצורך הוא מיידי. כאן ועכשיו.
אם הייתי מכיר את תא"ל ברק חירם, הייתי מייעץ לו להפסיק מיד את מה שמסתמן כקמפיין מטעמו, להוריד מדפים, לסגור מנועים ולשתוק. אולי הוא לא יודע, אבל הוא בדרך להיות היורש של עופר וינטר. וזה לא ייאמר לזכותו. תא"ל חירם הוא קצין מעולה, אמיץ, חותר למגע ומקצועי. הוא לא במצב של העמדת אולטימטום למפקדיו. החיבוק שהוא מקבל עכשיו ממכונת הרעל לא יועיל לו, רק יחנוק אותו. כל מה שהוא צריך לעשות, זה להביט אחורה על וינטר. אסור שזה יקרה גם לו.
אחד הדברים היותר לא נסלחים שמכונת הרעל הביביסטית עוללה לנו, הוא המאמץ שהיא משקיעה בקריעת שדירת הפיקוד של צה"ל, חרחור מדנים בין קצינים לקצינים, בין קצינים ללוחמים, בין כולם לכולם. הבעיה של תא"ל חירם היא לא הקשקוש עם הורדת האוניברסיטה. אז הוא קיבל "הערה פיקודית". אז מה? אין רמטכ"ל בישראל שהתיק האישי שלו לא עמוס בהערות פיקודיות. זה בד"כ יותר צל"ש מהערה, בעיקר כשמדובר בחתירה למגע.
ההערה שחירם קיבל חשובה לא מולו, אלא מול המערכת הבינלאומית. עברו כמה שבועות וכבר שכחנו את האירוע ההוא בהאג. מעמדה הבינלאומי של ישראל הולך ומתדרדר בשבועות האחרונים בקצב אקספוננציאלי. מכל עבר מביטים עלינו בזכוכית מגדלת. האמריקאים כבר מדברים בקול על השעיית משלוחי נשק ודרישה לקבל פירוט של האופן בו ישראל מפעילה את כלי הנשק שברשותה. במצב הדברים הזה, עדיף שבעולם יבינו שיש כאן מערכת מסודרת עם איזונים, כללים וחוקים, ולא מיליציות או פלנגות. אין בהערה הפיקודית שקיבל חירם שום חשיבות אמיתית, למעט ערכה ההסברתי בעולם.
הבעיה העיקרית שלו היא האירוע בבארי. את האירוע הזה צריך לתחקר באופן יסודי. בגדול, אני בעד גיבוי גורף לקצינים ולוחמים בשדה הקרב. גם כשהם עושים שגיאות. וברור שהוא עשה שגיאה. הבעיה היא שלא מדובר כאן באויב. לא רק מחבלים נהרגו שם. צה"ל חייב הסברים ל-12 משפחות של בני ערובה שנהרגו בבית של פסי. זה לא פשוט. אין כאן החלטה טובה והחלטה רעה. ממה שהבנתי, דרך הצהרה של הרמטכ"ל שהודלפה לתקשורת בשבוע שעבר, "אין לצה"ל כוונה לוותר על ברק חירם". זה הובא מפיו של הרמטכ"ל וזה מסר נכון. על הרקע הזה, אין לי מושג מדוע הוא מתנהל עכשיו כאילו הוא בקמפיין ומה הוא באמת רוצה להיות כשיהיה גדול: אלוף, או עופר וינטר.
וינטר היה מח"ט לא רע. מעל הדרגה הזו, הוא היה קצין בינוני ומטה. יש הסבורים שאפילו פחות מזה. כל ארבעת הרמטכ"לים שהתעסקו בענייניו מחזיקים באותה דעה. קצין בינוני ומטה, נגוע בפוליטיקה, לא אמין ומתעסק בשטויות. חיבוק הדוב שקיבל וינטר ממכונת הרעל, שהפכה אותו סמל לקיפוח לכאורה של קצינים ימניים בצה"ל, היה שירת הברבור שלו. בדיעבד, הוא יכול לבוא בטענות בעיקר לעצמו. אחרי 7 באוקטובר היה זה וינטר, ה"סוס הדוהר", מי שהילך אימים על נתניהו והזהיר מביצוע התמרון בעזה. על זה, מכונת הרעל כבר לא התעכבה. וינטר עשה את שלו, וינטר יכול ללכת.
ברק חירם עוד לא עשה תפקיד מטה. הוא חייב לעשות תפקיד מטה אם הוא רוצה להתקדם. לא יקרה שום אסון אם תפקידו כמפקד אוגדת עזה יוחלף לתפקיד מטה, אותו יצטרך לעשות בכל מקרה בתפקיד הבא. זה אפילו לא נזק שולי. רק החלפת סדר. בינתיים יושלם התחקיר ואפשר יהיה להסדיר את הפרשה. כי בסוף, ברק חירם הוא קצין קרבי מעולה. אין שום סיבה שיהפוך לפוליטיקאי. סייג לחוכמה, שתיקה וצניעות.
אגב, אני לא מכיר את תא"ל חירם. הצחיק אותי שמישהו ממכונת הרעל טען שבניגוד לאחרים, הוא לא זכה לקבל זמן מאילנה דיין. ובכן, חירם קיבל מאילנה דיין 22 דקות מלאות בתוך כתבה ומי שמכיר את אילנה יודע שזה לא יכול לקרות בלי שלוש שעות רקע. גם כאן, מדובר בשגיאה. אתה יודע להילחם, חירם. אז תילחם. אל תדבר. לפחות עד אחרי התחקיר. יש כאן גם משפחות שכולות. יש רגישות. לא כל דבר ראוי להפוך לסוגיה פוליטית, בעיקר כשאין לו שום קשר לפוליטיקה.
נוזף בו, ואז נותן לו נשיקה על הלחי
עברנו לתא"ל הנוסף, דן גולדפוס. הצהרתו המפתיעה ביום רביעי הייתה פאול ברור. קצין במדים לא אמור להגיד את הדברים האלה. שאלתי שלושה רמטכ"לים לשעבר מה היו עושים לו. שלושתם מכירים את גולדפוס ויודעים שמדובר במפקד האוגדה האיכותי ביותר שיש היום בצה"ל, בקצין הכי יצירתי, הכי התקפי, הכי דוהר שהצבא ראה זמן רב. הקצין שמפרק כבר חודש וחצי את חאן יונס. שלושת הרמטכ"לים אמרו את אותו הדבר, פחות או יותר: הייתי מזמן אותו לבירור, נוזף בו, ואז מבקש מכולם לצאת, חוץ ממנו, סוגר את הדלת, נותן לו נשיקה במצח ושולח אותו בחזרה לשדה הקרב.
אם אני מבין נכון, זה מה שהרצי הלוי אמור לעשות. גילוי נאות: אין לי כל היכרות עם שני אלה, חירם וגולדפוס. לא ישבתי איתם אף פעם לשיחת רקע, לא ליוויתי אותם, לא נחשפתי אליהם. דעותיהם הפוליטיות לא מעניינות. הדבר היחיד שמעניין זה צה"ל, כצבא מקצועי ומסודר, והשאיפה לניצחון. כמו שמכונת הרעל הפכה את תא"ל חירם לסמל, כך היא התנפלה בחמת זעם על תא"ל גולדפוס. למה? מסיבה פשוטה: על פניו, גולדפוס מתח ביקורת על "הדרג הנבחר". כלומר, גם על נתניהו. וזה, כידוע, חילול הקודש של ממש. אירוע מהסוג הזה פוסל אותך מיד לפיקוד, ללחימה, לקידום, לכבוד.
אני אפילו לא יודע למי התכוון תא"ל גולדפוס. לנתניהו לבדו, או לכל נבחרי הציבור? נדמה לי שהוא אמר שהוא מתכוון לכולם. אחרי שביליתי השבוע חצי יום עם לוחמים בחאן יונס, הבנתי שמה שהוא אמר מבטא את רוח הלוחמים כולם. הוא לא היה צריך להגיד את הדברים. גם לו צריך לרשום "הערה פיקודית". גם אותו אסור להפוך לסמל. ומעל כל זה, צריך לקעקע את הקונספירציה העלובה, החלולה והכל כך מזיקה לפיה בצה"ל מעכבים את קידומם של קצינים ימניים או דתיים. האמת הפוכה, ולא רק בצה"ל.
כבר היה ראש שב"כ דתי (יורם כהן), כבר היה ראש ממשלה דתי (נפתלי בנט), כבר היה מפכ"ל דתי (אלשיך) וכבר היה יועמ"ש דתי (מנדלבליט). במטכ"ל, שמורכב גם מסדיר וגם ממילואים, יש יותר דתיים מאשר משקלם באוכלוסייה. ומי שתוהה מדוע אין אף אלוף שגדל בישיבת עלי, שכח שהישיבה הזו נוסדה רק ב-1988 ולכן רק מחזור אחד מתוכה יכול היה להגיע לדרגת אלוף (האלופים של היום התגייסו סביב 1990), וגם זה בקושי. עוד חזון למועד.
אף אחד לא מקופח בגלל דעותיו או אמונותיו. הרי גם הרצי הלוי בא מבית דתי, הוא נחשב "כיפה שקופה" והתחנך חינוך דתי. הוא גם בא ממשפחה של לוחמי האצ"ל אבל הי, את מי זה מעניין? יש לנו משימה חשובה יותר עכשיו: לטנף אותו, לגדף אותו, להעמיס עליו את כל האשמה, עד הטיפה האחרונה, כדי שלא יישאר כלום לאחראי העליון שמעליו. זה הסיפור כולו.