ראויים אלה לאלה: הנאום המקומם של תא"ל גולדפוס

נתחיל במה שצרם לאוזן יותר מכל בנאומו המפתיע של תת אלוף דן גולדפוס: לעולם אין אדם מבקש מזולתו שיהיה ראוי לו. נקודה. אולי מגיעה לתא"ל גולדפוס הנחת "הדובר אינו נואם מקצועי" ומדובר בכשל לשון בלבד, אבל אני מודה שגם כמי שאוהב ומצדיע לחיילי צה"ל שמסכנים את חייהם למען שמירה על חיינו, התחלתי להתגרד במבוכה נוכח דבריו של הקצין הבכיר.

אולי האוזן שלי רגישה מדי, אבל לא יכולתי להימנע מהמחשבה שהמשפט הזה מסגיר הרבה יותר מאשר ניסוח לא מוצלח. תכף ננסה להעמיק בו קצת, אבל קודם כל, יש סברה שצריך להפריך: נחשפתי לכל מני קולגות שלי שדיברו על קצין בכיר ולוחם עז שמדבר אל המנהיגים מנהמת ליבו. ולא היא - לא מפני שתא"ל גולדפוס אינו קצין בכיר (עובדה) וחלילה - לא מפני שאינו מפקד ולוחם עז נפש (כך מעיד כל מי שלחם לצדו או תחתיו), אלא מפני שכל מטרת הנאום הזה הייתה לפנות לציבור מעל לראשי הפוליטיקאים.

אני מניח שלפקד האוגדה הכי עסוקה בצה"ל יש דלת פתוחה בלשכתו של כל מנהיג פוליטי שעמו ירצה לשוחח, חלקם אף שמחים לרדת דרומה כדי לפגוש בו. אם הוא חושב שהם אינם ראויים למפקדים כמוהו ולחיילים שתחת פיקודו, הוא יכול להסתכל להם בלבן של העיניים ולומר את הדברים בלחישה שתהדהד יותר מאלף מילים שנאמרות דרך מערכת הגברה קבל עם ועדה.

רוצה לומר, גולדפוס לא פנה לנתניהו, לגנץ, לאיזנקוט או לגלנט, הוא פנה אלינו, אזרחי ישראל - ומה שאמר הוא בערך כך: ההנהגה הפוליטית של מדינת ישראל אינה ראויה לקורבנם של אנשי הצבא. זו אמירה שצריכה להדהד גם לו הייתה נאמרת על ידי חייל פשוט, בוודאי כשהיא נשמעת מפיו של מפקד השטח הבכיר ביותר בעזה.

כאן אני מודה שהתחלתי לנוע באי-נוחות, ולא מפני שאני חושב שמנהיגי ישראל ראויים להקרבה של חיילי צה"ל. יעידו מאות טורים קודמים שאני לא סבור אפילו שהם ראויים למיסים שאני משלם מדי חודש כדי לתחזק את המערכת המושחתת שמקיימת אותם. למה בכל זאת אני משלם מיסים מדי חודש בחודשו? לא רק מפני שאני מפחד להיתפס בקלקלתי אם לא אעשה כן, אלא מפני שזו השיטה ואין בלתה.

כך גם מפקד, בכיר ככל שיהיה בצה"ל, צריך לא להביע פקפוק בהחלטות הדרג המדיני שמעליו. אחדד: אני מתעב, ממש כך, את חלק ממקבלי ההחלטות בדרג המדיני, אבל לא יכול להיות שמישהו שנשא את דגל ישראל ברחובות ושאג "דמוקרטיה", יקבל בהסכמה את העובדה שקצינים בכירים מנהלים דיאלוג עם העם מעל ראשי מפקדיהם, כלומר - חותרים תחת מקור הסמכות שלהם, רק מפני שהפרשנות המשתמעת מדברי הקצין עשויה להיות תואמת את דעתו הפוליטית.

אגב, זה לא אומר שדבריו של קצין בכיר לא ראויים להישמע, אבל אם לדעתך אתה משרת אנשים שאינם ראויים לשלוח אותך ואת לוחמיך אל המערכה, אדרבא - פשוט את מדיך וזעק את זעקתך: אני משוכנע שהתפטרות שלך ושל קצינים אחרים תגרום לכל ישראלי לזקוף את אוזניו בחרדה.

והנה הגענו אל מה שבעיני הוא אבן הנגף בנאומו של תא"ל גולדפוס. הבקשה-דרישה שלו שנהיה ראויים לו. ניחא לו היה מבקש רק על לוחמיו, ניחא לו אפשר היה לחשוב שמדובר בניסוח לא מוצלח, אבל עולה החשש שהאמירה הזאת מזכירה הלך רוח צה"לי, שבעודו דורש מכולנו לא לחזור ל-6 באוקטובר, עדיין תקוע שם בעצמו.

למה? כי מחדל ה-7 באוקטובר היה מחדל צבאי. נקודה. אפשר לדבר על קונספציה מפה ועד מחר, אפשר וחובה לברר את התנהלותם של מקבלי ההחלטות בדרג המדיני ובראשם - זאת של ראש הממשלה לאורך כמעט כל שנות בניית אותה קונספציה ארורה.

אני מוכן ללכת כאן עוד צעד נוסף ולומר שנתניהו צריך היה להתפטר כבר מזמן, שאפילו להגדרתו שלו (את אולמרט בשעתו) האחריות העליונה רובצת עליו - ומוכן אף לומר שבכל יום שבו הוא מנהל את המלחמה ומקשקש על "ניצחון מוחלט" רק כדי לדחות כל דיון על ניצחון "יחסי" - הוא עוד יום שבו מדינת ישראל נתקעת בדרך ללא מוצא.

ועדיין, חרף האמונה שלא יתכן שהדרג המדיני - וראש הממשלה בראשו, יחמקו ממסקנות אישיות, המחדל של אותה שבת נוראית הוא מחדל צבאי.

גולדפוס מודע לכך, הוא לא מתעלם מהגיבנת שהוא נושא (גם אם לא באופן אישי, אזי כמפקד בכיר בצה"ל) ואף מזכיר אותה בדבריו, אבל אז הוא מבקש מערכת שתהיה ראויה לו - עד שמתחשק לצעוק: ראויה למי? לאיזה צה"ל בדיוק? לצה"ל שמחרף את נפשו במערכה ומשחרר כמעט מדי יום שיברונות לב לכולנו תחת צמד המילים המצמית "הותר לפרסום"?

או שאולי הכוונה לצה"ל שלא התעורר לשמירה בבוקר ה-7 באוקטובר, חרף כל אותות האזהרה? אותו צה"ל שמאות מתושבי הנגב המערבי, נצורים בממ"דים בשדרות, בארי, אופקים וכפר עזה, תהו מדוע אינו מגיע להושיע אותם?

לא, תא"ל גולדפוס, זו לא מכה קלה בכנף ולא חטוטרת קטנה על הגב, זה אות קין שטבוע במצחו של כל מפקד בכיר בצה"ל מה-7 באוקטובר ועד לפרסום מסקנות ועדת החקירה שתבוא, כדי שזו תקבע מי יכול להישאר בתפקידו ומי חייב להיעלם לא רק משדרת הפיקוד בצה"ל אלא גם מכל תפקיד ציבורי נוסף למשך שארית ימיו.

זה לא צריך לרפות את ידיך, אנו מביטים במסירות הנפש שבה אתה וחייליך יוצאים אל הקרב בהערכה ואף בהערצה - ועם זאת, לא שוכחים לרגע אחד שכל הישג צבאי בעזה יהיה בעירבון מוגבל, "נימוקים להקלה בעונש" של הגוף שנקרא צה"ל, שהסיבה היחידה לכך שטרם נחקר היא שאין לנו צבא חליפי.

וממה שאין לו תחליף, למי שיש לו: נתניהו היה צריך ללכת הביתה אתמול, לא היום. לשחרר אותנו מרוחו הרעה, להפסיק להיאחז בקרנות המזבח בטרם יישפך מעליו עוד דם - לא תשמעו ממני מילה טובה על האיש שכל מעייניו ממוקדים רק בשימור שלטונו הרקוב.

ואחרי כל זה, נכתב פה בעבר ויחודד שוב: אוי לנו אם נתלה את הכישלון הנוראי של ה-7 באוקטובר, ביחד עם כל תחלואי העולם הזה, רק בצווארו.

אוי לנו אם נתעלם מחלקם של מי שמתיימרים לרשת אותו, בגיבוש הקונספציה הנפסדת מול חמאס (וחיזבאללה).

אוי לנו אם נתעלם מהעובדה ששכנינו לא רוצים אותנו כאן בשום עסקה מדינית שהיא, ושרבים מהם מחזיקים באידיאולוגיה רצחנית שלא התחילה עם נתניהו ולא תחלוף אחריו (מהבחינה הזאת עזה היא כסדום המקראית, קל יותר לחלץ ממנה כמה צדיקים מאשר לזכות את רוב האוכלוסייה).

אפילו אם מבקשים להתרכז באירועי ה-7 באוקטובר לבדם: לא ייתכן שהשנאה לנתניהו, שחלק גדול ממנה הוא הרוויח ביושר, תעוור את עינינו עד כדי כך שנשכח שלא הוא שנחשף לאותו האזהרה בלילה שבין שישי לשבת, לא הוא הלך לישון בבית המלון באילת, לא הוא חשב שמספיק תגבור סמלי שתפקידו לבלום אירוע נקודתי על הגדר.

לא הוא זה שכל החוטים (וכמובן שמדובר בחוכמה שבדיעבד, אבל כיוון שלא נכחה באירוע חוכמה יתרה בזמן אמת, אין לנו אלא להסתפק בזו) היו צריכים להיקשר לנגד עיניו.

העובדה שיש רבים במחנה שמתנגד (בפעם האלף: בצדק!) לנתניהו שמוכנים לקבל התקרבנות של קצין בכיר בצבא שנרדם בשמירה ועתה דורש שנהיה ראויים לו (אגב, זה ממש מעשה נתניהו, שרואה עצמו קורבן של כל פרשה שבה נפגעים אחרים), מוכיחה שהשנאה לנתניהו העבירה פה לא מעט אנשים על דעתם.

לאחרונה אני שומע יותר ויותר בסביבתי כאלה שמביעים תקווה גלויה לכך שראשי מערכת הביטחון ידיחו את נתניהו (אני כבר לא מדבר על מי שמייחלים ליותר מכך). זה אולי המקום להזכיר שמדובר באותם אנשים שרוממות הדמוקרטיה בגרונם, אבל כרגע הם היו שמחים להשליך אותה לאלפי עזאזל, רק כדי להיפטר מהאיש. מבחינתם היה הנאום של תא"ל גולדפוס צעד קטנטן בכיוון הזה.

מאחר שנמתחה כאן ביקורת קשה על צה"ל ותפקודו, חובה להבהיר בפעם האלף: צה"ל הוא אתם ואני, הוא הורינו לפנינו וילידנו אחרינו, הוא לא בר החלפה, אבל הוא בהחלט בר תחקור ותיקון.

לעוז רוחם של לוחמי צה"ל, בוודאי למפקד בכיר כמו גולדפוס, אין לי אלא להצדיע. רק שאחרי ההבהרה הזאת שצה"ל, לוחמיו ומפקדיו זכאים לה בדין, צריך להזכיר שבעוד שכבודדים וכמסגרות קטנות מגלים חיילינו גבורה עילאית, הרי שכמסגרת גדולה ושלמה מדובר במערכת שאוי לנו אם נשכח לה את חטאי ה-7 באוקטובר.

לכן בעודה מבקשת מאתנו להיות ראויים לה, נאחל לה שתהיה ראויה לקורבנם הנורא של ילדי יישובי הנגב המערבי, אלה שהייתה אמורה להגן על חייהם - וכשלה כישלון שאין נורא ממנו.