המלחמה שאנחנו נמצאים בעיצומה ממשיכה לטלטל את כולנו. לא סתם התחושה הכללית היא של שבעה בלתי נגמרת - תקופת אבל אישית, קהילתית, ציבורית ולאומית שפשוט מסרבת להסתיים. המלחמה עדיין נמשכת, חיילים ואזרחים ממשיכים לשלם בחייהם והעולם, איכשהו, ממשיך להסתובב.
אבל לחלקנו, החיים נתקעו שם, ב-7 באוקטובר. בלי בית, בלי קהילה (או כזו שהיא מפורקת, אבלה ומפוזרת), בלי עבודה סדירה, בלי ציוד ולמעשה בלי החיים שהיו לנו עד 6 באוקטובר. אני חלק מקהילת נתיב העשרה. ב-7 באוקטובר נאלצתי להימלט מהבית, כי במושב הסתובבו מחבלים שפגעו, רצחו והרסו את חלקת האלוהים הקטנה שלנו. זה אירוע ששמט את הקרקע, כמעט מילולית, מתחת לרגליים של כל תושבי המושב.
בבתי המלון והדיור הזמני חלקנו התגבשנו, והתחלנו לשוחח בינינו ובין עצמנו על מנת לייצר לנו נתיב חדש, מסלול חדש לשיקום החיים והקהילה. חשבנו, שוחחנו, אפילו התווכחנו, והגענו לניסוח בקשה פשוטה מהמדינה: תנו לנו להקים את המושב שלנו במקום חדש, הרחק מאזור האסון. עשרות שנים תחת ירי רקטות, שחשבנו שאנחנו יכולים להכיל, הגיעו לפיצוץ אלים, נוראי וכואב, שלא הסתיים עד היום; פיצוץ שמצריך חשיבה אחרת, מחוץ לקופסה, מחוץ לאזור האסון.
ההפקרות שחווינו, ושאותה אנו חווים, עד היום זועקת לשמיים. החל מתושבים שהתחננו בפני הצבא והרשויות להתייחס ברצינות לאיומים שהתקרבו עוד ועוד לגדר בדמות אימונים של חמאס והג'יהאד, עמדות שהוקמו בסמוך ליישוב, הפגנות אלימות על הגדר, חפירת מנהרות, ירי רקטות ומה לא? אבל המדינה והצבא הרדימו אותנו עם הבטחות ריקות ושמלת בטון, שבעיקר הסתירה אותנו ואת האיומים שהמשיכו להיערם. במקום לטפל באיום לימדו אותנו איך להתמודד איתו, במקום לייצר לנו שקט והגנה לימדו אותנו לפתח את החוסן שלנו בזמן מלחמה. ומי שהפקירו חייבים, סוף סוף, להקשיב לנו ולנסות להבין יחד איתנו איך ממשיכים מכאן.
בשביל לשקם את העוטף כולו צריך להתחיל בתושבים. אנחנו רוצים לתת לצבא ולכוחות הביטחון להשלים את המשימה באופן מלא, בלי שיצטרכו להתעסק בבט"ש של יישוב צמוד גדר. אנחנו מבינים שהקהילה צריכה מקום בטוח, שקט ועוטף על מנת לבנות את עצמה מחדש. אנחנו מבינים שהצו האנושי, המוסרי ואפילו האידיאולוגי הוא הצלת הקהילה, שיקום ובנייה שלה מחדש. אנחנו מבינים שגם לאדמה, לאוויר, למים ולסביבה כולה ייקח זמן להתאושש מהזיהום הישיר והעקיף שמייצרת המלחמה.
אנחנו בעיקר מבינים שזה ייקח זמן, הרבה זמן, ואנחנו צריכים את הזמן הזה בשבילנו. ובזמן הזה, שבין הבאת שקט וביטחון אמיתי ובר קיימא לאזור ובין העכשיו, אנחנו מבקשים לבנות את הקהילה שלנו ואת החיים שלנו במקום חדש. כזה שלא מאלץ אותנו לספור 15 שניות בין האזעקה למציאת המרחב המוגן, כזה שלא מאתרים בו מנהרה עצומה, חודשיים לאחר פתיחת המלחמה, במרחק נגיעה מבתי התושבים.
אנחנו מבינים שזה ייקח זמן, אבל המסרים שיוצאים מהממשלה מתעתעים בנו. כל מתווה שמדבר על חזרה מעורר אמוציות חזקות בכולנו, כאילו שוב נשמטת הקרקע תחת רגלינו. לשיקום הקהילה במקום חדש יש יתרונות רבים. היא מאפשרת לנו להתחזק ולחזק את מי שזקוקים לתמיכה הקהילתית שלנו. היא מאפשרת לנו לייצר שגרה חדשה, להבריא ולהחזיר את מושב נתיב העשרה לגדולתו.
המושב שלנו ידע להעתיק את עצמו בעבר. מושב נתיב העשרה הוקם בחולות סיני, ועם הסכמי השלום הועתק לחולות זיקים, במיקום הנוכחי שלו. התהליך הזה היה מוצלח: המושב גדל, צמח ופרח, והכוחות האנושיים שבו יצרו פלא נדיר. את אותם כוחות אנושיים צריך לחבק, לחזק ולשקם על מנת להשיב את הקהילה לפרוח ולצמוח.
הציפייה שנחזור לעשות זאת באזור האסון אינה ריאלית, בטח לא בשנים הקרובות. הציפייה שאזרחים טובים, אכפתיים ומסורים ישובו לאזור האסון והמלחמה כשמטרותיה עדיין לא הושגו, כשלא הוקמה ועדת חקירה, כשחברי הכנסת באופן כמעט גורף לא מתגוררים כלל בעוטף - היא ציפייה חצופה ומגושמת.
אנחנו מבקשים בנייה חדשה, שיקום אמיתי, מלא ובריא מחוץ לאזור שהוא עדיין, כל כך הרבה זמן אחרי ה-7 באוקטובר, אזור אסון ומלחמה. אנחנו מבקשים לבנות מחדש ולא לחזור על טעויות העבר: תנו לנו להציל ולשקם את הקהילה שלנו, מחוץ לאזור האסון.
הכותב גדל, התבגר, חי, ניצל והתפנה מנתיב העשרה