חילופי הדברים הקשים שגרמו למפץ הגדול בין גנץ לסער

היום בבוקר (רביעי) אמורה הייתה להתקיים ישיבה של שרי המחנה הממלכתי אצל בני גנץ. כשלשכת גנץ יצרה קשר עם לשכת סער כדי לוודא את הגעתו, נאמר שזה לא יסתייע. סער מתראיין באותה שעה בכנס "דה־מארקר". לא נאמרה מילה על הודעת הפרישה, שאמורה הייתה לצאת לאור בערב. מבחינה זו, הודעתו של סער אתמול הכתה בתדהמה את כולם, מגנץ ועד חילי טרופר. למיטב הבנתי, גם את נתניהו.

בגדול היה ברור שזה יגיע, השאלה לא הייתה אם, אלא מתי. כל מי שמבין משהו בפוליטיקה ידע שהסיכוי שגנץ וסער ירוצו ביחד פעם נוספת נמוך עד אפסי. מאותו רגע שבו קיבל גנץ את ההחלטה להשאיר את סער מחוץ לקבינט המלחמה ולהכניס לשם את גדי איזנקוט, החלה הספירה לאחור.

אם יש משהו שגדעון סער שונא להיות זה פראייר, סוג של כסיל שימושי. כך הוא הרגיש ב־20 החודשים האחרונים, מאז הצטרף למחנה הממלכתי. אתמול בערב הוא חתך את זה. כסיל שימושי הוא כבר לא יהיה. מה הוא כן יהיה? את זה עוד נראה. היום ההוא שבו בישר גנץ לסער שהוא לא נכנס לקבינט המלחמה, למרות ההסכם המפורש ביניהם, הולך עם סער מאז ועד עכשיו. גנץ ניסה להסביר לסער שהנסיבות שנכפו על ישראל, המלחמה הקשה והסכנה להתלקחות רב־זירתית מאלצות אותו להכניס את גדי איזנקוט, שעל כתפיו דרגות רב־אלוף.

סער לא התרצה. בחילופי הדברים המאוד קשים ביניהם, הוא הזכיר לגנץ שעודף גנרלים יכול לגרום לקונספציות מהסוג שהמיט עלינו את אסון 7 באוקטובר, וגם את העובדה שישב בחמישה קבינטים, היה מזכיר ממשלה וצבר ניסיון שאין לרבים. תפיסת עולם אזרחית־ביטחוניסטית נדרשת בקבינט, לפעמים יותר מעוד גנרל, אמר. הסוף ידוע. איזנקוט בפנים, סער בחוץ. פרס התנחומים - לשבת עם כל הנדחים והמנודים בקבינט המורחב - לא באמת פיצה אותו. כבר אז הוא ידע שהפור נפל. הוא עם גנץ לא יישאר.

להודעת פירוק המחנה הממלכתי צירף אתמול סער דרישה להצטרף לקבינט המלחמה. עכשיו, כשהוא מפלגה עצמאית, זכותו. לדעתו. הבעיה היא, שלגנץ יש זכות וטו על צירוף חברים לקבינט המלחמה. האם גנץ ישתמש בה? ואם כן, האם נתניהו יפטר את גנץ, כדי לצרף את סער ולחזק את הסיכוי שסער יחליט, מתישהו, שהגיע הזמן לחזור אל בין זרועותיו של נתניהו?

הסיכוי שזה יקרה נמוך מאוד. סער לא מפרק את המחנה הממלכתי כדי להציל את נתניהו. הוא עושה את זה כדי לשקם את המותג "גדעון סער". אין על המפה הפוליטית בישראל מישהו שגבו מחורץ ומחורר יותר מגבו של סער, תוצאת מכונת הרעל של נתניהו. הוא סופג את המיטב כבר שנים ארוכות, עוד לפני שגנץ נכנס לפוליטיקה. דעתו על נתניהו לא השתנתה כהוא זה בשנתיים האחרונות. ואם כן, אז לרעה.

דעתו על המצב הפוליטי כן השתנתה. הוא הבין שמה שהיה לא יהיה. הוא מגה־פוליטיקאי שקורא את נדידת היבשות הפוליטית במיומנות ומזהה את הוואקום שבין נתניהו לגנץ. את האלקטורט הימני־ממלכתי שחונה כעת בחניון של גנץ, אבל פוזל לצדדים כדי למצוא חניון נוח יותר. לשם הוא מכוון. האם זה יצליח? לא ברור, אבל זו הכוונה.

למה עכשיו? משתי סיבות מצטברות. הראשונה היא ההצלחה היחסית של תקווה חדשה, מפלגתו של סער, בבחירות המוניציפליות. אין מפלגה שלא טוענת להצלחות בבחירות הללו. אפילו הליכוד, מותג שממנו נמלטו רוב המועמדים כמו מווריאנט חדש וקטלני של קורונה, טוען שהצליח.

אבל תקווה חדשה באמת הצליחה. בעיקר לאור העובדה שמדובר במפלגה קטנה שנבלעה בתוך גדולה ממנה. סער גרף 10 ראשי רשויות ו־130 חברי מועצה, יותר ממפלגות גדולות וותיקות ממנו. כולל ראשי ערים חדשים שנבחרו מטעם המפלגה במקומות כמו גדרה ופרדס חנה־כרכור. אז נכון, הציבור הרחב לא מתרגש מהאירוע, אבל מבחינת סער הוא סימן, סוג של קו פרשת מים. אולי אפילו סוף תקופת השפל. סוג של מקפצה.

הסיבה השנייה שהביאה להחלטתו של סער להתפצל עכשיו, היא ההתקדמות הנרשמת בהתארגנותם של נפתלי בנט ויוסי כהן לקראת הקמת מפלגות ימין ממלכתי נוספות. סער לא רצה להמתין לבנט. הוא רצה להקדים את בנט, לתקוע את הדגל על הגבעה ולהתחיל לטפס. בפוליטיקה צריך לקבוע עובדות בשטח. זכות הראשונים מתורגמת מדי פעם גם למנדטים, פופולריות וקדימות תקשורתית.

עכשיו, כשבנט יקים את מפלגת הימין הממלכתי שלו, הוא יהיה כינור שני. סער כבר שם. האם זה ישנה במשהו את חלוקת הכוחות המסתמנת בחודשים האחרונים, שלפיה בנט הוא המוביל בתחום? ימים יגידו. סער מתחיל מעמדת פיגור בולטת. הוא מקווה לאזן את הפיגור בסקרים, בהקדמה בלוח הזמנים.

סער הוא אולי הפוליטיקאי המיומן ביותר על המפה הפוליטית, חוץ מנתניהו. רק לאביגדור ליברמן ולאריה דרעי יש את כמות הניסיון שלו. הוא בנה והפיל קואליציות, הכתיר נשיאים וראשי ממשלה. הוא האחראי הראשי להפלת נתניהו לאחר שפרש מהליכוד, הקים את תקווה חדשה וניהל את האופרציה כולה.

סער היה זה שתכנן את "ליל החניונים", היה זה שתכנן את הקמת ממשלת השינוי, היה זה שסירב להצעת נתניהו להתמנות לראש ממשלה לתקופה של שנה ושלושה חודשים. סער הקריב כמעט כל מה שניתן להקרבה כדי שממשלת השינוי תקום ושני ברנשים מיומנים (הרבה) פחות ממנו, נפתלי בנט ויאיר לפיד, יהיו ראשי ממשלה.

הוא עשה את כל זה בכוונה רבה ובתכנון מקדים. בדיעבד, הוא מרגיש שיצא פראייר. אחרי ששילם את מלוא המחיר, הפסיד גם את עולמו בכל הקשור למעמד ציבורי. מעמדת התקווה הלבנה הגדולה שבה התנחל עם הקמתה של תקווה חדשה, הוא מצא את עצמו פתאום בעמדה של איש האתמול, פוליטיקאי לא פופולרי בעליל, כינור שני של גנץ, שהפך בן לילה לכינור שלישי. לא, זה לא סער. הוא לא ישלים עם המצב הזה. הוא לא אוהב להיות בקרן זווית.

אתמול פרץ סער מעמדת הקרן לעבר מרכז הרחבה. האם יגיע? אין לדעת.

סער הימר אתמול הימור מושכל. הוא מנסה לחטוף את המשבצת של הימין הממלכתי רגע לפני הופעתו בשטח של נפתלי בנט. הוא מנסה לשכנע את בוחרי הימין הממלכתי שחונים כבר זמן רב אצל גנץ לצאת איתו לדרך החדשה. הוא חושב שהגיע הזמן לשכנע את הבוחר הישראלי שגנץ לא באמת ימין ובנט לא יודע לבנות מפלגה, לא כל שכן ממשלה.

הסיכוי שלו להצליח במשימה הזו לא ברור. אם ייכשל, תמיד יוכל להצטרף לבנט. האם ירחיק לכת עד כדי חזרה לליכוד? קשה מאוד להאמין. המהלך של סער אתמול לא נועד להציל את נתניהו, אלא את סער. אבל חייבים לזכור שבפוליטיקה הישראלית הכל, כולל הכל, אפשרי. תמיד.