האוטובוס שמסיע בבוקר את ילדי כפר סאלד יצא הבוקר באיחור - הוא המתין עד שגורמי הביטחון נתנו הנחיה כי ניתן לצאת. אולם, כשיצא האוטובוס אל בית הספר התברר שעלו אליו פחות תלמידים בהשוואה לימים קודמים. המטח הכבד הבוקר לשיפולי רמת הגולן והאזעקה מחשש לנפילות בכפר סאלד, גרמו לכך שחלק מהורי התלמידים העדיפו שילדיהם ישארו בבתים.
"הפכנו למובלעת באזור מלחמה", אמרה פנינה בורנשטיין, מנהלת הקהילה של כפר סאלד. "המטח הבוקר היה חריג בעוצמה שלו וכל אירוע כזה מעצים את המשבר שאנחנו מצויים בו. זה כמו שקשוק של המערכת כל פעם מחדש. שוב אנחנו צריכים להגיד שאנחנו שולטים במצב, אבל אם בממשלה חושבים שאנחנו מטומטמים, הם טועים - אנחנו יודעים שזה לא גשם".
גיורא זלץ, ראש המועצה האזורית גליל עליון שכפר סאלד נמנה עליה, אמר אחרי המטחים הכבדים הבוקר כי "מדינת ישראל איבדה את כח ההרתעה שלה ולא מצליחה להחזיר אותו". לדבריו "הפעילות של צה"ל בלבנון תחת ההנחיה 'לא להצית אש גדולה מדי', משולה למי שצועק 'תחזיקו אותי, תחזיקו אותי, אחרת...'. ממשלת ישראל חייבת לשנות את כללי המשחק בגבול הצפוני לייצר בפועל שטח נקי מחיזבאללה מצפון לגבול ולא פחות חשוב מכך, ליצור הרתעה אמתית - כולל פגיעה משמעותית בשטחים הבנויים הקרובים לגבול, שחלקם הגדול משמש כעמדות תצפית וירי של החיזבאללה".
חיים בצל התותחים מוכרים למייסדי כפר סאלד. הקיבוץ הוקם בשנת 1942 בשוליו המזרחיים של עמק החולה, בשיפולי רמת הגולן. ישוב מבודד שבמלחמת העצמאות הותקף ושעד מלחמת ששת הימים ניצב על קו הגבול עם סוריה וסבל לא אחת ירי מעברו השני של הגבול. כמו רוב הקיבוצים, גם כפר סאלד עבר תהליכי התחדשות והפרטה. בשנים האחרונות החל הישוב לחוות פריחה דמוגרפית, תושבים חדשים נקלטו, שכונה חדשה הוקמה ושכונה נוספת בדרך. אולם - באוקטובר הגיעה המלחמה וטרפה את הקלפים.
כפר סאלד מרוחק 5.5 קילומטרים מגבול ישראל עם לבנון ובגלל אותו חצי קילומטר עודף, תושביו לא פונו דרומה בהחלטת הממשלה לפנות יישובי קו עימות. למרות זאת, רבים יצאו למקומות ישוב בטוחים יותר, אלו בעיקר משפחות עם ילדים. מאוחר יותר חלקן שבו הביתה, אבל עד היום כחמישית מתושבי כפר סאלד חיים מחוץ לישוב.
"הסיבות לכך שלא פינו אותנו מתמוססות מול העיניים והירי הבוקר ממחיש את זה", אמרה בורנשטיין, אבל התסכול שלה לא נובע מאותה החלטה אלא ממה שבא בעקבותיה. לדבריה "אנחנו תלושים ושקופים, מדינת ישראל בכלל לא רואה אותנו. התחושה היא שננטשנו. לא פיניתם אותנו, בסדר, אבל גם אין שום חשיבה ופעולה לתמוך בנו, החל ממיגון, דרך פתרונות לתלמידים במערכת החינוך ועד מתן שירותי בריאות ראויים".
"נשארנו לחיות בצל הטילים, אז לפחות שיתנו לנו זכויות בסיסיות שמגיעות לכל אזרח במדינה. היום אנחנו לא אזרחים סוג ב' של מדינת ישראל אלא הרבה מתחת לכך", אמרה בורנשטיין בכאב. "אנחנו נמצאים במלחמת הישרדות ומרגישים שאנחנו נלחמים ללא כל עזרה. אנחנו דואגים לעצמנו לחיי תרבות וחינוך. לא רוצים להיות רק במצב של הישרדות גופנית", הוסיפה.
כמעט כל תחום מתחומי החיים נפגע ומתפקד בצורה לקויה - תלמידים נוסעים בדרכים חשופות לירי לבתי ספר שבהם הם לומדים רק 3.5 שעות ביום, מערכת החינוך שאחרי שעות הלימודים פועלת רק בזכות עזרה של החמ"ל האזרחי של אחים לנשק, המדינה מצידה לא תומכת בפעילות זאת. מערכת החינוך של הגיל הרך פועלת רק עם חצי ממספר הילדים ומעבר למחיר החברתי מדובר גם במשא כלכלי כבד על הקהילה. למרפאה מגיע רופא משפחה אבל כל טיפול רפואי אחר, של רפואה מקצועית, אפשר לקבל עשרות קילומטרים מדרום לשם.
"אנשים מבוגרים, שגם ככה מצבם הבריאותי מדרדר בתקופה הזאת בגלל הלחץ שהם מצויים בו, פשוט מוותרים על טיפולים רפואיים שהם חייבים לקבל, בגלל הטרחה, הנסיעות והחשש להיפגע בדרך", אמרה בורשנטיין. "ולא הזכרתי עוד את העלויות הכספיות שנובעות מכך. עבור כל דבר אנחנו צריכים לנסוע למרחקים גדולים. יש אנשי שירות של חברות שונות שלא מסכימים להגיע אלינו. עבור תיקון תמי 4 אנחנו צריכים לנסוע עד ראש פינה, לדוגמא". מדובר בנסיעה של קרוב לארבעים קילומטרים לכל כיוון.
"לא נוכל לשאת את המצב הזה לאורך זמן. אנחנו סוחבים על גבנו את המערכה הזאת שנמשכת כבר קרוב לחצי שנה ואין שום חשיבה איך לתמוך בנו. כרגע אנחנו לא רואים את הקצה ולא יודעים לאן זה הולך והתחושה שזאת רק מלחמה שלנו. המדינה הייתה צריכה להקים כבר גוף שיטפל בבעיות של היום ושל מחר. כשהבעיה הביטחונית תיפתר בסוף, תעמוד השאלה איך משיבים את האמון שאבד במדינה ומחזירים לצפון את התושבים. כרגע אנחנו משלמים מחיר קהילתי כבד, שאותו משלמות גם המשפחות שיצאו וגם המשפחות שנשארו. בבוקר כמו שחווינו היום, לדוגמא, אנשים שואלים את עצמם האם הם פועלים נכון ובאחריות כלפי המשפחות שלהם. אני מרגישה שאנחנו מאבדים את הצפון ובעיני זאת טרגדיה".