שמי יעל גרינשטיין אני גרה בגליל העליון, אימא לארבעה ילדים, ששניים מהם לומדים בכיתות ז' ו־י' בבית הספר 'עמק החולה' בכפר בלום שפונה עם פרוץ המלחמה. אנחנו עצמנו לא מפונים מהקיבוץ שבו אנחנו גרים, ולכאורה אין לנו זכות להלין על מצבנו, בוודאי לא כאשר רבים כל כך עדיין בשבי, אלפים חוו טבח איום, איבדו בתים ובני משפחה, ועדיין, עבור חלק רחב באוכלוסייה המלחמה רחוקה מלהסתיים, ואולי לא תסתיים לעולם.
לכל הכתבות בפרויקט "מאבדים את הצפון"
גם החיים אצלנו כפי שהכרנו אותם נעצרו ביום הארור ההוא ב-7.10, והילדים שלנו, פה בגליל העליון, נותרו הרחק מאחור. כאשר ברחבי הארץ הוקמו בתי ספר לתלמידים מפונים בתקופת מה שנוהגים לקרוא 'שגרת החירום', ותלמידים רבים נוספים השתלבו במערכות חינוכיות ברחבי הארץ, בפריפריה הצפונית בישראל, הפערים רק הולכים ומתעצמים. במקום שגם ללא שגרת חירום סובל ממחסור חמור במשאבים, בתכניות ובהזדמנויות חינוכיות, בין השאר בשל הבידוד הגיאוגרפי והריחוק - הנשירה הסמויה הופכת לגלויה, הלילה הופך ליום והיום ללילה, וילדינו הופכים לשקופים ואבודים.
יום לימודים מתחיל ב-13:45 ומסתיים ב-16:45. בסך הכל שלוש שעות ביום - ארבעה ימים בשבוע. סך הכול 12 שעות שבועיות. 12 שעות. הנה כמה מקרים שממחישים את האופן שבו פועלת המערכת החינוכית:
- לעיתים קרובות יש ביטולי שיעור ב'אמצע היום'. תחשבו בעצמכם מה משמעות של ביטול שיעור ביום לימודים של שלוש שעות.
- ילדים שיש להם חוגים אחר הצהריים או אימונים (שחשוב לשמור על שגרתם) נאלצים לצאת שוב, 'באמצע היום'.
- אם יש אסיפות הורים, טיול שנתי או פעילות אחרת - יום הלימודים מתבטל.
- יש מקצועות שבהם, בתוך פחות מחצי שנה, בוצעה כבר תחלופה של מורים מקצועיים בפעם השלישית.
- הילדים לומדים במבנה של בית ספר יסודי, בכיסאות ובשולחנות של ילדים בכיתות א' ו־ב'. רק דמיינו ילד בכיתה י' היושב כך במשך 3 שעות.
נכון, לכאורה צריך להגיד תודה על מה שיש, לנשום אוויר גלילי, להתפלל לשלום הטייסות והטייסים שחגים מעלינו ללא הרף כדי לשמור עלינו, ולהיות אופטימיים. אבל זה כבר לא מספיק. יש כאן קבוצת תלמידים והורים - בשוליים הגיאוגרפיים של המדינה, וגם בשוליים של תשומת הלב - שצוברים תסכול והזנחה חינוכית שאין דרך לתאר ולהבין את משמעותם, גם מי שחינוך הוא לא תחום עיסוקו יכול להניח שאת המחיר על ההפקרות הזו תשלם בסופו של דבר החברה כולה.
חשוב לי בתוך כל הכאוס וההזנחה, בעיקר מצד הרשויות, להגיד תודה לצוותים החינוכיים על המסירות הבלתי מתפשרת שלהם. להביע הערכה למורים שחלק גדול מהם מפונים מבתיהם ועושים הכול גם במחיר של נסיעות ארוכות, וגם על חשבון המשפחות שלהם - כדי להיות שם בשביל הילדים. למרבה הצער, לרוב לא בידיהם ולא בשליטתם, לעיתים הם חסרי אונים לפחות כמונו ההורים.
אני מנסה לצעוק באופן לא מתלהם: מישהו חייב לראות את הילדים האלה, ואת בתי הספר המפונים, ולהבין שנדרש פתרון מיידי כדי להחזיר את הלמידה שהילדים כל כך משוועים לה - לסוג של שגרה הגיונית ולא עקומה, לפני שיהיה מאוחר מדי. עבור חלק מהילדים זה מאוחר כבר עכשיו.
הכותבת היא אמא, מרצה בתל-חי, תושבת הגליל העליון ואזרחית מדינת ישראל