המהפכה המזרחית השיגה את מטרתה: חיבוק מהאשכנזי שמרדה בו

הזדמנות היסטורית עמדה בפני ש"ס: להיות לשון מאזניים אמיתית, לא רק של מנדטים אלא גם של קירוב לבבות. כמה חבל שהתברר שכל מה שהמהפכה הספרדית בעולם התורה בקשת, הוא בסך הכל חיבוק מההגמוניה האשכנזית.

הנה מעשה שהיה באמת: לפני כמעט 30 שנה, חיפשנו משפחתון לבתנו הבכורה. עוד בטרם נפגשנו עם המטפלת, בטלפון הראשון, שאלה אותנו ד' אם לא מפריע לנו שהיא חרדית. ובכן, לא הפריע.

ד' היא חסידת גור, בעלה עבד במערכת החינוך של החסידות שנחשבת לקיצונית ומחמירה גם בעולם החרדי. לנו מה שהיה חשוב היה שילדיה אהבו את בתנו כאילו הייתה אחותם הקטנה, התקוטטו על תשומת ליבה, שעשעו אותה והרעיפו עליה חיבה. ביחד עם הקטנה שלנו שהו באותו משפחתון שני ילדים נוספים, בת ובן וכדי להבדיל בין שתי הילדות, נתנו בהן סימנים: לזו שהייתה כהה יותר הם קראו בחיבה "מעדן שוקו".

הכוונה הייתה טובה כמובן, אבל כבר באמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, היה מדובר בכינוי ששום ליברל במרכז תל אביב היה חש נוח להשתמש בו - לכנות אדם על שום צבע עורו?

הכינוי ההוא היה טריגר לשיחות שבמהלכן למדתי על ההפרדה הגזעית, ממש כך, שקיימת בזרמים מסוימים של החברה החרדית. אם אצל החילונים ממוצא אשכנזי שורדת הגזענות בעיקר בקרב הדור שהולך וחולף מן העולם, הרי שבקרב החרדים היא מתבטאת לעתים באפרטהייד של ממש.

או אז התחלתי להבין את שרשי הרגשות העזים שהולידו את ש"ס, הפנתרים השחורים של הפוליטיקה החרדית.

הפנתרים השחורים, שבעקבות מותו של צ'רלי ביטון דובר בהם רבות בשבועות האחרונים, היו דור המדבר של האוטו-אמנסיפציה של המזרחיות המסורתית. הם הבעירו את הרחובות, אבל נשרפו בעצמם באש המהפכה.

את פרי המאבק של "הלא נחמדים" (כפי שכינתה אותם גולדה מאיר, שהוכיחה עיוורון מוחלט גם בעניינים חברתיים, משהו שחובה לזכור דווקא בעת הניסיון הנואל לתקן את הזיכרון ההיסטורי ממנה) קטף הליכוד, מפלגה אשכנזית, מזרח אירופית, אבל גם כזאת שבשבתה כאנדרדוג, הציעה עוד בימי האצ"ל בית חם למסורתיות המזרחית.

הפנתרים הציתו את אש המרד, אבל תורת ישראל התבררה כחזקה יותר מתורת מרקס שבה אחזו המורדים. על כל צ'רלי ביטון שהלך לחד"ש (או סעדיה מרציאנו לשל"י), היו מאה שצעקו "בגין, בגין", עת נשא הלה את נאום "יהודים, אחים, לוחמים" שלו, בכיכר מלכי ישראל, בבחירות 1981.

איפה נתקעה המהפכה החברתית הזאת? אצל בנימין נתניהו ודוד אמסלם. הראשון היטיב לנצל אותה בציניות לצרכיו, השני הוכיח שלא חשוב ליכוד או מערך, העיקר השלטון ושגם חירותניק במפלגתו הוא בעצם מפא"יניק בנשמתו: לשלטון בחרתנו, לסדר ג'ובים למקורבינו ולחמוס את הקופה הציבורית, לא כי כך צריך, אלא כי "האחר" חמס אותה לפנינו. חיקוי במקום שינוי.

אם רוח הסיסקטיס מארה"ב, הגיעה לישראל רק בסבנטיז, אזי המהפכה העדתית שהתרחשה בפוליטיקה החילונית בסבנטיז, הגיעה לחברה החרדית רק באייטיז עם ש"ס. הבעיה עם ש"ס הייתה המהירות שבה הפכה לבורג מרכזי במערכת השלטון: אם הליכוד התחשל במשך כמעט 30 שנה באופוזיציה, הרי שש"ס הייתה למפלגת שלטון מהרגע הראשון, ולפיכך נהגה כחבורה של ילדים בחנות ממתקים.

אפילו מי שהפך בתוך כמה שנים למנהיג הפוליטי החשוב שלה, אריה דרעי, הודה בכך בעקיפין. משפטו (הראשון) הוצג תחילה כרדיפה עדתית פוליטית, אבל דרעי המשוחרר מהכלא ביקש למצב את עצמו כמי שלמד שיעור בענווה, שמבין שחטא בחטא היוהרה, שגבה ליבו עד שהתעלם מכללי המשחק. כל אלה, כך הבטיח בסאבטקסט של כמעט כל ריאיון שנערך עמו, היו נחלת צעיר שהפך בן לילה למנכ"ל משרד הפנים, ולא שייכים לפוליטיקאי המנוסה ששואף להיות שר אוצר.

הבעיה הייתה הפער שנפער בין מה שדרעי אומר לבין מה שהוא עושה. כלפי חוץ הוא הקפיד לשדר אהבת ישראל ואחדות, נזעק רק כשיאיר לפיד התנשא מעליו באולפן ("נשקם אותך") ובכל יתר הזמן העדיף את פוזת האנדרדוג, זה שלא מבין מה רוצים מחייו אלה שלא מוכנים שיתמנה כשר, אז מה אם התחייב בפני בית המשפט כשמיהר לסגור דיל על עבירות המס שעמדו במרכז משפטו השני?

לרגעים היה נדמה שרצון בוחרי ש"ס באחדות ישראל והפרקטיקה הפוליטית של המפלגה, הגיעו לנקודת חיבור: דרעי "ערב" להסכם הקואליציוני שאפשר את הקמת ממשלת החירום בקורונה (איך זה נגמר, כולנו יודעים), דרעי הקפיד שכולנו נדע עד כמה הוא מתון ושקול בכל הנוגע למהלכי המלחמה.
הבעיה עם דרעי היא שכאשר טובת הכלל מתנגשת עם טובתו הפוליטית, הוא בוחר בשנייה.

כך ידע לנווט את ש"ס החוצה מממשלת רבין, דווקא בשעה שהיה נדמה כי המזרחיות החרדית תציע יחס שונה לסכסוך הישראלי ערבי. כך היה כשהבין שנתניהו מדרדר את מדינת ישראל אל עברי פי פחת, אבל בחר בטקטיקה לפיה כל פתק לש"ס כמוהו כפתק לנתניהו, ממש כמו הצבעה ישירה לליכוד.

כך הוא עושה עתה, כשמפלגתו בוגדת, ממש כך, בצו המוסרי של רבים מבוחריה, לא חרדים אבל דתיים או מסורתיים, שראו בהצבעה לש"ס מחווה או געגוע לדור ההורים, שילדיהם משרתים בצה"ל ועובדים לפרנסתם לאחר השחרור. הם היו הגשר הצר שעליו יכול היה לעבור מתווה אמיתי של גיוס חרדים, במקום זה בוחרים בש"ס לשמר את הבלוק.

שלא יהיה לאיש ספק, לא מדובר כאן במאבק של עולם התורה נגד צו השעה של ביטחון ישראל, כפי שניסה לשרטט עובד המדינה, הרב הראשי הספרדי. מדובר כאן בפוליטיקה של הישרדות על חשבון עשיית הדבר הנכון.

אם זה מזכיר מישהו, זה לא במקרה. הברית בין דרעי לנתניהו מושתתת לא רק על אינטרס פוליטי משותף, אלא גם על כמה קווי דמיון. כך למשל האחד הסתבך בגלל ג'קוזי ובית קייט, והשני בגלל סיגרים ושמפניות - לא רע בשביל מנהיגים שמתיימרים לייצג עממיות.

הציפייה הנאיבית מהם היא שברגע האמת יתעשתו ויעשו את הדבר הנכון: מדרעי, שיבעט בקירות "הבלוק" מבפנים - הגם שהוא בכלל המהות של הבלוק, ומנתניהו - שיתעשת וייצג לרגע איזה אינטרס ממלכתי ולא פוליטי.

לא בכדי לא התייצב נתניהו, אח שכול שהיה בעצמו קצין בסיירת מטכ"ל, כדי לתבוע את עלבונם של לוחמי ישראל לדורותיהם (ביניהם גם תומכי ש"ס) ולמחות על דברי הבלע של הרב הראשי הספרדי. רק זה חסר לו עכשיו, שגם אבן הפינה של הבלוק תתחיל לרעוד.

אם יש משהו שמתחרה באיבה שרוחשים חלק גדול ממתנגדי נתניהו לראש הממשלה, הרי זו רק הציפיה שברגע האמת יתגלה איזה נתניהו אחר, שונה מכל מה שהכרנו, ממלכתי ואחראי. הם מניפים שלט שקורא להתפטרותו, אבל בלב מייחלים, לא ברור על סמך מה, שיגיח ממנו האיש שהוא יכול היה להיות.

הוא הדין ביחס לדרעי - יקראו לו "מושחת" ו"גנב", אבל ידמיינו שהוא זה שייטה את הכף בין הגושים - גם כאן לא ברור על מה הם מסתמכים מלבד על מתק שפתיו של האיש (משהו שהוא עושה בצורה משכנעת הרבה יותר מנתניהו).

אם בימים כתיקונם הציניות של השניים מעצבנת, אזי בימים האלה היא גובלת בפשע: סוגיית הגיוס לא מאיימת רק על הממשלה הנוכחית, אלא על עתידה של מדינת ישראל כולה.

אריה דרעי (ששולט הלכה למעשה במי שאמור להיות מנהגיו הרוחני) היה יכול להיות אדריכל הפתרון, אבל במקום זה הוא החליט להיות חלק מרכזי בבעיה. למה? כי עצוב ככל שזה יישמע, מדובר ברגשי נחיתות: גם התאחדות הספרדים שומרי התורה שקמה על ההנהגה האשכנזית של הזרם הליטאי, נדמית לבן שמורד באביו, אבל מתאווה יותר מכל לחיבוק אבהי ממנו.

הנאום של הרב יוסף נועד להראות שהוא "יותר אשכנזי מהאשכנזים", יותר קיצוני מהקיצוניים. ממש כמו שדודי אמסלם מצליח להיות יותר מפא"יניק ממפא"יניק. ממש כמו שנתניהו רוצה לסגור חשבון עם מי שמנעו מאביו מעמד של איש רוח מוביל רק מפני שלא התשייך לזרם הפוליטי "הנכון".

ברמה האישית-אנושית זה מובן בהחלט. בסופו של דבר הופכים רבים מאתנו לא לתוצר של חלומות ילדותנו, אלא לסך כל הטראומות שלהם. ברמה הלאומית זו טרגדיה: מדינת ישראל מוכרחה לצעוד קדימה ולרפא את פצעיה ובמקום זה היא נגררת לפתוח מחדש את הצלקות שעיצבו את אופיים של מי שאמורים להנהיג אותה. מדינה משוועת לעתיד טוב יותר, נגררת לתהומות עברם-עברה.