ישראל, כתמיד, סוערת. בחיים שבין "הותר לפרסום'" אחד למשנהו, שמכווצים את הלב ומרטיבים את העיניים, ודרך וועדת החקירה לאסון מירון שמסקנותיה עוד לא יבשו וכבר הפכו לכלי נוסף בידיים הפוליטיות, ממשיכה לפעום גם סערת פרס ישראל, שהופך השנה ללא פחות מקרקס. קרקס ישראל.
פרס ישראל, אחד המוסדות המוכרים והמוערכים שיצרה המדינה, מהווה בכל שנה מקור להשראה, לצמיחה ולגאווה לאומית כחול לבן. ב-2024, הפך השנה לזירת התגוששות מביכה, שהעמידה את שר החינוך יואב קיש במערומיו אל מול הציבור, כשהוא מתכסה בעלה תאנת 'הדיונים חסויים' כדי להתחמק מהשאלה האמיתית - האם הפוליטיקה המכוערת זיהמה גם את המוסד המפואר הזה, דווקא בימים אלה?
לא עזרו מילותיו הכואבות וקולו השבור של אייל וולדמן בכנסת ישראל השבוע, לא עזרו איומי העתירה לבגץ ולא עוזרות גם האזהרות על התרחקותם של משקיעים מהשוק הישראלי בעקבות המהומה.
גם אם נניח לקיש, ונניח שלא מדובר בפוליטיקה אלא בהחלטה שבבסיסה עומד הצורך והרצון להודות לגיבורים שנושאים את מחדל השביעי באוקטובר על כתפם, שהצילו חיים, שהקריבו האחד למען האחר.
כאשר בעזה יש עדיין 134 חטופים, מעל 1400 נרצחים, מאות חללי כוחות הביטחון, האם פרס ישראל הוא המקום הנכון להכיר בפועלם המבורך?
אני בספק, ומאחוריי - מאות ואלפי אנשי מדע, רוח, תרבות ואמנות שכל חייהם הוקדשו כדי לבנות את המחר הישראלי. לנעוץ את סיכת ישראל הכחולה-לבנה על מפת העולם ולומר: אנחנו פה, כדי להישאר. החל מסופרים שהפכו את המילה העברית לשם דבר בעולם, דרך אנשי הטכנולוגיה וההייטק וכלה באנשי המדע- שעבורם, כמו לרבים אחרים, הפרס הוא אוויר לנשימה שיאפשר להם להתקרב צעד אחד נוסף לתגלית הבאה.
בלי טכנולוגיה ומדע, שאת פירות מחקרם בעבר אנו קוטפים בימים אלה בזירות הקרב וההתגוננות בחזיתות השונות, אנה אנו באים. יש שיגידו שמקומה של האמנות והאמנים בימים אלה לא צריכים להיות במרכז תשומת הלב הציבורית. לכל אלה רק נזכיר, שאמנות מכל סוג שהיא מהווה מרפא לנפש עבור רבים, ובעולם - היא מהווה את אחת השגרירות הטובות והמוערכות ביותר של ישראל. אל לנו לזלזל בכך.
על מדינת ישראל מוטלת כעת המשימה להוכיח לעצמה ולעולם, שהיא כבר עומדת על רגליה שוב. שלא מסע רצח של מחבלים יניס אותנו, שלא איומי הטילים מהצפון יאיים עלינו, שלא הלחץ הבינלאומי יהיה זה שישבור את רוחנו. רוחנו חזקה מאי פעם, והיא עוסקת כעת בצמיחה מתוך האפר, משימה שתימשך כנראה שנים רבות. והצמיחה הזו - שמהווה מודל לחיקוי בעולם, עם זוכי פרס ישראל שכל אחד מהם הוא חוד החנית בתחומו - צריכה לבוא לידי ביטוי גם (ולא רק) בפרס ישראל דווקא כעת.
נכון, הענקת פרס ישראל במתכונתו המכובדת כבכל יום עצמאות, כנראה לא תתאפשר השנה. אפשר לדבר על טקס צנוע יותר, שיישא גם את סממני המלחמה והדרישה להשבת החטופים, אבל אין לבטל את הענקת הפרס לחלוטין בכדי להמירו בפרס שמקדש את העבר, על חשבון ההווה והעתיד ובוודאי שאסור לזהם את המוסד הזה בפוליטיקה רדודה, אישית ואינטרסנטית.
וחלילה, שלא ישתמע מדבריי שאני חושב שגבורתם האזרחית, המבצעית והאישית של רבים מבני העם הנפלא שלנו אינה ראויה לפרס. היא ראויה להכרה, היא ראויה לכל טקס, היא ראויה להנצחה למען הדורות הבאים ויותר מז- היא ראויה להיחקק בליבות כולנו, כדי שנזכור תמיד למה מסוגל העם הזה, בעוד מנהיגיו ישנים בעמידה.
תנו להם פרס, קראו לו "פרס עוז הרוח", או "אות הגבורה האזרחית", אבל אל תתבוססו בגבורת העבר על חשבונם של בוני העתיד בכל תחום שהוא. העבר, הקרוב והרחוק, חשובים מאין כמותם, אבל אסור לנו לשכוח שיש פה עתיד שלם לבנות. היום, יותר מתמיד.
הכותב הוא מנכ"ל התזמורת הסימפונית הישראלית ויו"ר פורום מוסדות התרבות בישראל.