אנחנו משפחת כהן-קלף, תושבי קיבוץ שדה נחמיה מעל עשור, 4 נפשות, זוג + 2 מתבגרים (בני 18 ו-14). לא עזבנו את הקיבוץ בזמן המלחמה, ואנחנו לא מתכננים לעזוב את הצפון. החיים בצל המלחמה, בקיבוץ שחסרים לו כ-500 מטרים מישובים אחרים שפונו - יצר לנו מציאות בלתי אפשרית, והרגשת הזנחה וזריקת אחריות מכלל הגורמים.
בחודש הראשון למלחמה, המועצה (גליל עליון) שלחה הודעות, התחננה לכלל התושבים - תעזבו את האזור. היא ביקשה מכולם, גם מישובים שאינם צמודי גדר - ואכן, גם בקיבוץ שלנו רוב התושבים עזבו, כ-80% עזבו וחיפשו לבדם מקום שיקבל אותם, כי הרי המדינה לא הגדירה אותנו כמפונים. אנשים אלה הוציאו כספים רבים, עד שהתייאשו וחזרו לקיבוץ לאט לאט, ולפי רק מחציתם טרם חזרו.
ואנחנו, אלה שנשארו בקיבוץ, אלה שהמדינה לא פינתה אותם, חיים בצל המלחמה. להיות עם ולהרגיש בלי.
לכל הכתבות בפרויקט "מאבדים את הצפון"
שומעים פיצוצים, כל יום כל היום, ברמה שהחלונות והדלתות בבית רועדים בכל פעם מחדש, ואין הבדל בין יום ללילה. הילדים חיים בפחד תמידי, כל פיצוץ מפתיע ומפחיד מחדש. לא ניתן להתרגל לזה. בית הספר היה סגור, אין לימודים. המורים, חלקם מפונים וחלקם עם המשפחות שלהם או תינוקות בבית ומתקשים גם הם להתמודד עם זה.
המועצה מעבירה את האחריות אל הקיבוץ במלוא מובן המילה. במפגש הורים עם המועצה הם טענו שהם נותנים כסף לקיבוץ שיפעיל בית ספר במקלט - שיכול להכיל כ-12 תלמידים. במילים אחרות, הם אמרו "תתמודדו לבד". והילדים למדו? ממש לא. הלכו שעה-שעתיים ביום, משלבים ילדים מכיתות שונות ורמות למידה שונות, והבנו שזה לא תורם לאף אחד, להפך, מפחיד שהילדים לא בבית במידה ויהיה משהו.
אחרי שלושה חודשים, בית הספר פתח את שעריו, ל-4 שעות ביום, ל-3-4 פעמים בשבוע. וגם פה, בגלל שאין מספיק מורים ואין מספיק תלמידים, כולם לומדים עם כולם. כמובן שתועלת אין פה.
בגרויות - פחות. גפן שלנו בכיתה יב', והיא לא לומדת לבגרויות כמו שאר תלמידי הארץ, כי אין מורים, אין שיעורים מסודרים, וככה נראות התוצאות. לך תריב עם מנהל בית הספר, שגם הוא מסכן ללא תשובות.
קניות - הרי קרית-שמונה היא העיר המרכזית באזור שם כל העסקים. רוצה חנות בשר? זה פתוח למספר שעות, אה, וזה רק אחרי חודשיים של מלחמה. עד אז, סעו לעיר אחרת לחפש. ומה עם סופר? הסופר פתוח רק עד השעה 16:00, אלא אם יש התראות וסוגרים כבישים (מה שקורה כמה פעמים בשבוע). וגם אין ממש אספקה. צמצמו מדפים, כ-20% בלבד מהמקררים מלאים. יש רק שלוש מדפים עם ירקות, שנראים כאילו סוף יום בשוק שנפלו לרצפה.
על משלוחים של חבילות אין מה לדבר. אני לעתים נוסע 40 דקות בכדי לאסוף חבילות, כי יש חברות שליחויות שאומרות שמסוכן אצלנו ואסור להם לחצות את צומת מחניים.
אמרתי כבר שנוסעים בפחד בכבישים פה? למדנו לנסוע בזיגזג שלא יירו עלינו נ"ט, ועם חלונות פתוחים שנשמע את הנפילות, כי אצלנו יש נפילות, ורק אחר כך אולי יש אזעקה.
האם אפשר לתפקד ככה? לא. וכל זה כי אנו לא מפונים, אבל האזור מפונה.
המועצה שלנו, ביקשה מכולנו לברוח, אבל עזרה אין - דווקא בזמן כזה. אבל גובים ארונה ותשלומי מס בזמן. המדינה שלנו פינתה את הישובים מסביב, והשאירה אותנו, לא חודש, כבר 5 חודשים, ואין אופק או עזרה. כולנו תקווה ואמונה שהמדינה והמועצה יעשו משהו, אבל נראה שזה לא בכיוון. עצוב.