משפחתי ואני שרדנו את התופת של 7 באוקטובר. בכל רגע נתון יכולנו שלא להיות פה. כשהמחבלים רצחו את השכן בקומה מתחתי הם עלו לבית שלנו. ניסו לפתוח את הדלת. היה הדף רב אבל למזלנו הדלת לא נפתחה כי אלי דאג לאבטח אותה. ובכל זאת פחד מוות. המחבלים הציתו את הבית שלנו ואנחנו בממ"ד נחנקים מריח הגז והעשן הסמיך ובקושי מצליחים לנשום. החלטנו שככה לא נמות היום.
הבנו שעלינו לקפוץ. רגע לפני, וידאתי שאני לא קופצת ישר לידיהם, הוצאתי את היד מהחלון וצילמתי בוידאו את הגגות והקרקע לוודא שלא אורבים לנו מחבלים ושלא נקפוץ למותנו. השטח נקי. קפצנו כולנו אלי אני ושלושת ילדינו מחלון הממ"ד שבקומה השניה. בני איתם שבר את כף רגלו, יהל נחבלה גם היא. השכנים שראו אותנו במקרה מהחלון מיהרו לעזור לנו להחלץ לביתם. ככה שרדנו את הטבח בתוך הקיבוץ בממ"ד של משפחת שחורי.
לכל הכתבות בפרוייקט כל העוטף
במהלך הפינוי, שוב ראינו את המוות בעיניים כשמחבלים ריססו את האוטובוס שבו נסענו. בהרצאות שאני מקיימת על מה שעברנו ביום הנורא ההוא, שכל הכנסותיה קודש לשיקום הקיבוץ, אני מספרת: לכולנו שלום בגוף, הנפש מרוסקת. איבדנו 100 מחברינו האהובים. יש לנו עדיין 11 חטופים בעזה וכמעט 5 חודשים שהם שם. החיים הם הזיה. עד שהם לא יחזרו אלינו לעולם לא באמת נוכל לייצר שגרה הגיונית. אני מבינה שאף אחד לא בא כשקפצנו מהחלון, אף אחד לא בא לטפל בפצועים שדיממו למותם, אף אחד לא בא להציל את החטופים שעדיין שם, והיום כשאין לי בית לחזור אליו, מקצצים את מענק האיכלוס. אין עם מי לדבר ואף אחד פשוט לא בא! זו הציפייה הבסיסית שלנו שהמדינה, הצבא יגנו עלינו וידאגו לנו האזרחים.
אני כועסת מאוד! אבל זה לא עוזר לי לכעוס. אז מה שהבנתי במהלך חיי והתחדד לי החל מ-7 באוקטובר, זה שכשאף אחד לא בא יש לי אותי זו ידיעה שחשוב שלכל אחת ואחד מאיתנו תהיה: יש לנו אותנו וזה המון. אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו. יש בזה משהו מרגיע. הידיעה שבתוכנו יש את כל הכוחות והמשאבים שלהם אנו זקוקים שברגעים הכי קשים נוכל לגלות בעצמנו יכולות על שלא דמיינו.