אם מישהו עוד היה זקוק להוכחה עד כמה נחוץ שילוב נשים בצה"ל (כן, גם ביחידות הלוחמות), הגיע הטבח ב-7 באוקטובר והמלחמה שבא לאחריו וסגרו את הפינה, אבל לא רק בשדה הקרב. גם בעוטף עזה ובגבול הצפון, וגם בעורף, נשים לקחו יוזמה, הובילו מהלכים חשובים והפגינו אומץ ותושייה. לרגל יום האישה הבינלאומי נספר את סיפוריהן של שתיים מהן: ליה אורפז, עובדת סוציאלית במועצה האזורית אשכול מטעם משרד הרווחה, תושבת קיבוץ צאלים שפונתה מביתה וסייעה לניצולי המסיבה ברעים ופרופ' גילת לבני, מנהלת מחלקת ילדים במרכז שניידר, שמונתה למנהלת "מחלקת השבים" בבית החולים והייתה מופקדת על הטיפול בחטופים והחטופות שחזרו מעזה.
ב-7 באוקטובר התעוררה אורפז, שמשמשת גם כרכזת היחידה לפגיעות מיניות במועצה האזורית אשכול, יחד עם משפחתה ב-6:40 לקול האזעקות והטילים. בביתם אין ממ"ד כך שהאזור היחיד "המוגן" הוא המסדרון. האזעקות נמשכו והם ביקשו מהשכנים שלהם שהיה להם ממ"ד לעבור אליהם. כך המשפחה מצאה את עצמה עם השכנים שאליהם הצטרפו ומשפחה נוספת בתוך חדר קטן.
"לא היה דבר כזה בעשור שאני גרה בקיבוץ", שחזרה אורפז בשיחה עם וואלה!. "הילדים, בני 9 ו-12, ואני עברנו לשכנה, בעלי נשאר עם הכלבה שלנו דבי שהיא גם פוסט טראומתית. קיבלנו בוואטסאפ של הקיבוץ שקולטים אצלנו עשרות מפונים ממסיבת 'הנובה'. במקביל, כתבתי למטופלים שלי שאני כאן בשבילם לפי נוהל שיצרתי בעשור האחרון, עד שמטופלים החלו לכתוב לי שהם רואים מחבלים מחלון ביתם".
אורפז הנחתה את מטופליה לסגור את דלת הממ"ד ולהסתתר. חלקם גם היו מנותקי קשר, כך שהדאגה הייתה רבה. "בעלי הסביר לי שהמצב מאוד קשה ושאני חייבת להגיע כדי לעזור לפצועים ולניצולים, לתת להם סיוע ראשוני למניעת פוסט טראומה", היא סיפרה. בשלב מסוים פנתה אורפז לנפגעים מהמסיבה שמרביתם היו שרועים בחדר האוכל של הקיבוץ, במזכירות ובסביבה. היא ביצעה עימם תרגילים כדי לנטוע בהם תחושת ביטחון כשתוך כדי הטיפול והשיח, הם מספרים לה את אשר אירע במסיבה. היא בטוחה גם שההליך הטיפולי הציל את הניצולים שטיפלה מפיתוח פוסט טראומה.
ההחלטה לעזוב
בעוד שחלק מהפצועים ותושבי הקיבוץ החליטו לעזוב, אורפז ומשפחתה נשארו לילה נוסף בקיבוץ כי לא הרגישו בטוחים לצאת. "לקחנו שני סכיני מטבח הכי גדולים שיש לנו, והכלבה הייתה גם לידינו, כך שאם מישהו יעבור היא תנבח ונהיה מוכנים. זה לא קרה. קמנו בבוקר מוקדם ויצאנו לכיוון המשפחה במרכז. 10 דקות חלפו וקיבלנו הודעה בוואטסאפ שכיתת הכוננות תפסה מחבלים מחוץ לקיבוץ. עברה בי צמרמורת איומה, רק אז התחלתי לעכל את הדברים שקרו", היא שיתפה.
אורפז ובעלה הביאו עימם כל מה שיכלו לקחת והתפנו לבית מלון במצפה רמון. שם היא יצרה לעצמה סדר יום של טיפולים ועזרה למפונים וגם הקצו עבורה חדר טיפול מיוחד ושלט שהכין לה אחד מהעובדים. "המחווה הזאת חיממה לי את הלב ברגעים קשים ואפלים ביותר", אמרה אורפז. "הגענו כמו פליטים. היינו בחדר של 30 מטרים עם כלבה פוסט טראומתית ואמרתי לעצמי איך אני מטפלת במקום כזה, אבל הצלחתי. בהתחלה טיפלתי מהאוטו ומהטבע עד שהסתדרתי. התושבים רגילים לעזוב את הבית אחרי כל סבב והסלמה ביטחונית, ואנחנו רגילים שיש רגרסיה במצבם הנפשי, והכול מתערבב, אך מה שקרה לנו במועצה הוא הנורא מכל. כל החרדות הכי קשות הפכו למציאות. הבית הפך למסוכן וטראומטי והעדויות והשיח ב-7 באוקטובר על פגיעות מיניות ביישובים ובשבי, מעוררות טריגרים ומצבים חדשים של טראומה".
מה עם הילדים והמשפחה?
"ניסיתי לאזן בין הבית לעבודה, לא תמיד הצלחתי. ראיתי גם המון רגעים של חסד. הילדים שלי איבדו הרבה. יש ילדים שנרצחו מהשכבה של הבן שלי וגם בתוך כל הכאב וההתפרקות של השגרה, המסגרת והתמיכות, היה לי חשוב להגיד לילדים שלי שאנחנו שומרים עליהם ושמותר להם לכאוב ומותר להיות עצובים. אני מטפלת בעצמי ורצה בתוך שטח הקיבוץ, זה השחרור שלי. חזרתי לפגוש את המטופלים שלי פנים מול פנים. אלה רגעים של תקווה ואופטימיות להחזיר חלק מהחיים של לפני ה-7 באוקטובר".
אורפז מספרת בגילוי לב שהמציאות כבר לא תחזור לזו שהייתה לפני 7 באוקטובר. "כל הקיבוץ נזכר ביום ההוא. הרבה אנשים לא יכולים לחזור לביתם. יש לנו קהילה מאוד חזרה בקיבוץ. זה היה העוגן הקהילתי וגם לגביי זה נתן לי כוח. אני והמטופלים חולקים מציאות טראומטית משותפת. אני מרגישה שבתהליך הטיפולי הם מרגישים שאני מבינה אותם וזה מייצר קרבה ואמון", היא הבהירה.
קרן כץ, סגנית מנהל מחוז דרום במשרד הרווחה, הוסיפה: "העובדות הסוציאליות במשרד הרווחה ובמחלקות לשירותים חברתיים עבדו במהלך המלחמה במסירות מעוררת השראה כשרבות מהן תושבות חבל התקומה שפונו בעצמן. עבודתן המקצועית והאינטנסיבית, שבצידה היו פעמים רבות מחירים אישיים ומשפחתיים, מהווה תשתית משמעותית בשיקום תושבי חבל התקומה".
גשר בין החטופים לעולם שבחוץ
פרופ' גילת לבני כבר רגילה למצבי חירום במדינת ישראל, אבל ל-7 באוקטובר - אף אחד לא היה יכול להכין אותה. לבני, מנהלת מחלקת ילדים בבית החולים שניידר, קיבלה משימה לא פשוטה - קבלת החטופים שחזרו מהשבי. "היה הלם גדול בהתחלה. הרבה אנשים גויסו למילואים ממערך הרפואה והיינו צריכים להמשיך את הטיפול בילדים שכבר נמצאים בבית החולים. זה מצב מאוד מורכב", מספרת פרופ' לבני לוואלה!. "אחד המתמחים שלנו, רס"ן ד"ר יאיר זלוף, נפל בלחימה בדרום וזה היה מאוד מטלטל".
לאחר שלושה שבועות במלחמה, הזמינו מנהלי בית החולים שניידר את פרופ' לבני לשיחה וביקשו ממנה שתנהל את מחלקת השבים בבית החולים, בתקווה שבין החטופים יהיו גם ילדים. לבני לא היססה לרגע. הם חשבו על כל דבר, איגדו צוותים רפואיים ועברו על כל פרט מהצעצועים לילדים דרך ביגוד לפי כל מידה של חטוף וחטופה שחוזרים. "היינו מעין גשר למי ששב בין העולם המבודד לעולם הרועש, עולם שכולם רק רוצים לעזור להם. היינו צריכים להחזיר למשפחות את האמון בבני אדם", היא משחזרת.
בבית החולים טופלו חוץ מבני הנוער וילדים שחזרו מהשבי, גם אמהות וסבתות שהיו ביחד כי לא רצו להפריד ביניהן. "הם הרגישו בטוחים לספר לנו הרבה מאוד פרטים, נוצר קשר אישי וקרוב מאוד לצד המענה הטיפולי הרפואי. המענה הנפשי היה העיקר להיות שם בשבילם", היא המשיכה. "הייתה אמא שסיפרה שהיא חוששת לעתיד של בתה בגלל החרדות. שמענו ילדה נוספת שחזרה וסיפרה שהיא לא חושבת שהיא הכי מסכנה כי בכיתה שלה יש ילדים שנהרגו להם יותר בני משפחה".
דווקא ברגעים האלה, יצא לך לחשוב על המשפחה שלך?
"הבן שלי אוהב מסיבות והחברים שלו היו ב"נובה". הרבה לא חזרו, אז כמובן שזה עולה. המחשבה שלא עוזבת אותי לרגע אחד היא חוסר היכולת להבין את תעצומות הנפש והכוחות שיש למשפחות החטופים. אני מגיעה לכיכר לפחות פעם אחת בשבוע, בעיניי זה בלתי נסבל. גם במחלקה אצלנו תלינו שלט שכתוב עליו 'לא להפסיק לחשוב עליהם' כי אני רוצה שכל אחד מאיתנו יראה את זה כל היום והמחשבה לא תעזוב אותו ולו לשנייה אחת".
לפרופ' לבני יש מסר ברור ברקע ציון יום האישה הבינלאומי. "התקופה הזאת הוכיחה לנו כמה לנשים יש מקום בצה"ל וכמה הן יכולות לעשות ולתרום למדינה", היא קובעת באופן חד משמעי. "אני הייתי מהחיילות הראשונות שהיו מדריכות בבית ספר לשריון. לצד זאת, כל מעשי ההתעללות שבוצעו ב-7 באוקטובר, שזוכים להכרה בינלאומית רק עכשיו, מראה כמה חושך יש בעולם, אבל אני בטוחה שהאור יגבר עליו".