"אין שום תקווה ושום אופק בצפון. הקהילות חיות את הלא נודע ואין תקווה באוויר" - כך אומרת זוהר ליפקין, יושבת ראש צוות החירום הישובי (צח"י) בקיבוצה, הגושרים. ליפקין היא אחת מ-160 התושבים שנשארו בקיבוץ המפונה, מרביתם חברי כיתת הכוננות, צוות החירום ועובדים חיוניים. 1,200 תושבים נוספים פונו ומפוזרים ברחבי המדינה.
הגושרים הוא דוגמה לקהילה של ישוב אחד מתוך עשרות ישובים שפונו מקו העימות; שניים מהמרכיבים החזקים באותם ישובים הם חיי הקהילה ותחושת השייכות החזקה למקום. מאז הפינוי אותם מרכיבים נחלשו מאד. ליפקין אומרת ש-60 אחוז מתושבי הגושרים שכרו דירות, רבים במרכז הארץ. שאר התושבים מפוזרים בשלושה בתי מלון שונים. "הקהילות מתפזרות לנו בין הידיים. יש צורך לתחזק את החיבור הקהילתי, את תחושות הזהות והשייכות. זו משימה גדולה וסבוכה".
ליפקין, סא"ל במילואים, שרתה שנים רבות בצבא ולפני המלחמה התמודדה בבחירות לראשות המועצה האזורית הגליל העליון. בינתיים הבחירות נדחו והיא מתרכזת בניהול צוות החירום של הגושרים. האתגר המשמעותי ביותר בראייתה יהיה להחזיר בבוא היום צפונה את המשפחות עם הילדים; "יצטרכו לספק ביטחון בישובים ובבתי הספר, אבל זה לא יספיק", הבהירה. לדבריה הורי התלמידים מגלים ביישובים שאליהם פונו מערכות חינוך איכותיות. אנשים מדברים בקול רם מאד על איכות גבוהה של מערכות חינוך שהם פוגשים ועל מגוון רחב יותר ממה שהכירו עד היום. פתאום גילו שמערכת החינוך שלנו בינונית ומטה. יש משפחות שהחליטו כבר שבשנת הלימודים הבאה הילדים ימשיכו ללמוד בבתי הספר שאליהם עברו בפינוי".
גם ביישובים שלא פונו המצוקה קשה, מדובר בשמונה קיבוצי הגליל העליון שעל פי החלטות הממשלה לא פונו, אבל הם חווים מציאות ביטחונית קשה של אזעקות, חדירת כטב"מים, ירי טילים וחיים לצד סוללות תותחים של צה"ל. "אלו קיבוצים כלואים", מגדירה אותם ליפקין. לצד הקושי הביטחוני שהתושבים שלהם חווים, התלמידים באותם ישובים נמצאים מאז שפרצה המלחמה במערכת חינוך שמתפקדת באופן חלקי מאד. "מדובר במחדל גדול", אמרה ליפקין. "הלימודים הם שעתיים וחצי ביום, במשמרות. יש קיבוצים שמחוסר ברירה חיברו כתות א' ו-ב', ג' ו-ד', ה' ו-ו'. מדובר במצב מביש, לא הגיוני ולא סביר. אם ברור לי שהתושבים המבוגרים יחזרו ויישארו פה ביום שאחרי, לגבי המשפחות עם הילדים זה בכלל לא בטוח. חינוך הילד נמצא בראש סדר העדיפות של ההורים וזה נושא שעובר רעידת אדמה בימים אלו".
יורם מלול מהעיר השכנה, קריית שמונה, רואה אחרת את הדברים. "נישאר בחוץ כמה שצריך, מספיק עם ההתפרקות הפנימית שלנו. הציבור שלנו הוא ציבור חזק ולא צריך להעצים אמירות שונות של אנשים שקשה להם, וברור לי שקשה ואני לא מזלזל בקושי. אבל האינטרס של המדינה הוא להחזיר את הביטחון לגליל כשאנחנו מפונים". מלול, גם הוא יוצא המערכת הביטחונית, הוא נצ"מ בדימוס ושרת שנים רבות בתפקידים רבים במחוז הצפוני של המשטרה. מאז שפרש משירות הוא חבר מועצת העיר קריית שמונה.
מלול מצדיק את פינוי התושבים ומבקר את מבקרי הפינוי, שלדבריו הם "חכמים בדיעבד. אף אחד לא יכול היה להגיד לנו להישאר ושיהיה בסדר. היה חשש אמיתי שיקרה בצפון מה שיקרה בדרום. קריית שמונה היא סמל והאויב רוצה לפגוע בה. היה נכון להעביר את התושבים למקומות מבטחים. אין עוד מדינה בעולם שפורשת ככה את חסותה על תושביה. בלבנון מישהו עוזר ככה לתושבי דרום המדינה? אני מבקר את הממשלה בנושאים רבים, אבל בנושא הפינוי היא עשתה את תפקידה וצריך להעריך אותה על כך". מלול שעבר לתל אביב, עוד לא רואה באופק את השיבה הביתה, אבל מוכן לחכות עד שיושג הביטחון שיאפשר חזרה צפונה. "אסור לנו להפגין חולשה, לא להילחץ ולא להלחיץ, זה עלול להוביל להחלטות מוטעות. צריך לראות שהאיום יוסר ושלא נהיה נתונים לסכנה ואז לחזור".