מאז שהגענו אנחנו ימים שלמים בממ"ד. שקלנו שלא לשלוח את הילדים למסגרות החינוכיות, לאחר שבשישי שבת, הרגשנו שחזרנו למלחמה. רק השבוע חזרנו מאילת, זאת השבת הראשונה בבית מאז 7 באוקטובר. במהלך הימים האחרונים הילדים שלי לא חשו בטוב לא אכלו, פחדו, זה החזיר אותנו ליום השבת הארור, ולכן יש לנו חשש גדול לשלוח אותם לבתי הספר תוך המשך הלחימה ממש פה לידנו.
הילדים נבהלו מרעשי הפיצוצים ורוצים לחזור למלון, שם אולי לא הכי נוח אבל הרגישו שקט וביטחון. אנו מלאי חשדות מפתיחת שנת הלימודים, אנו למודי ניסיון כי היום יתכן ושוב ירו לעברנו רקטות, רק אתמול יורטו רקטות בדרום הארץ. פתיחת הלימודים בעת הזאת הינה סיכון מיותר לתושבי העיר .
איננו מסוגלים לחזור לשגרה כאילו כלום לא קרה, בלי שיקום וריפוי. 7 באוקטובר הוא היום שבו חיי כולנו השתנו ללא הכר - עוצמת הפחד קיבלה משמעות. פינוי מהיר תוך אי וודאות, שאלות כמו לאן? מתי? ואיפה? עלו במוחנו המבולבל. 108 ימים של כאוס מעורב בתקווה.במשך חמישה חודשים, היינו כפליטים במדינתנו שנדמה כי שכחה אותנו. 23 שנים של מלחמה קיומית על הבית הפרטי, הנפשי, שנים בהם השתיקו אותנו, שנים בהם אולצנו להיכנס לממ"ד ולצאת ממנו מלילות ללא שינה ישירות חזרה לשגרה, כך מצופה מאיתנו לעשות גם כעת.
שגרת חירום נהייתה מנת חלקנו. אנו אמהות לביאות, אבות גיבורים, וילדים שהפכו לחיילים ללא מדים. לא דמיינו לעולם שנופקר לאנחות, ונאלץ לעמוד למול צמאי דם בידיים חשופות ללא יכולת להגן על היקר לנו מכל.
רגע אחד עולה במוחי החדר בו הינו ספונים, ילדיי בארונות, ואנחנו כמחכים לרע מכל. הרגע בו אני ואישי התחלנו לחשוב על צוואה, ואנו רק ילדים המגדלים ילדים. מלחמה קיומית על נפשנו ונפש ילדינו הביא עמו אתגרים. בני הקט ידידיה שקם בצרחות "הם כאן!", בני בכורי שהצלקת שמלווה אותו מאז מבצע "צוק איתן" נפתחת מחדש באצטלה של קושי בדיבורו.