אדוני ראש הממשלה, עוף מהנגמ"ש שלי!

נתניהו נואש, אין הסבר אחר. עד שלשום הוא הניח שבלוק ה-64 שלו יאפשר לו לצוף מעל הסקרים הקטלניים מבחינתו, כל הדרך אל איזה אירוע מחולל שיתרחש עוד לפני הבחירות (בין אם מדובר במלחמה בצפון או לחילופין נורמליזציה עם סעודיה) ושעלול לשנות את הכיוון הברור בדעת הקהל, אבל אז הגיע גלנט.

אי אפשר להפריז בדרמטיות של מה שעשה שר הביטחון. בקולו הוא דיבר על שוויון בנטל, אבל בכתוביות מטה נרשמה רק מילה אחת: בחירות.

נכון שלכאורה נתניהו יכול לפטר אותו שוב ולקוות שהקואליציה תשרוד, אבל פרידה מגלנט עלולה להיות תחילתו של אפקט דומינו - ברקת, אדלשטיין, דיכטר ואחרים.

זה מלחיץ, אבל בשום אופן לא מצדיק את מה שמנסה נתניהו לעשות, החמור מכל מה שיוחס לו עד כה, מפלילי ועד פוליטי. כי מה שעשה נתניהו אמש, בנאומו, הוא פשוט בלתי נסלח.

נתחיל במה שהיה אולי נלעג, אבל לפחות לא מכוער כמו ההמשך: במצוקתו פנה נתניהו לבת הברית הטובה ביותר שלו, המצלמה - וביקש להעביר כמה מסרים לאומה. נתניהו מבין שהתביעה ל(יותר) שוויון בנטל היא קונצנזוס שנמתח כמעט ממרץ ועד לציונות הדתית.

הוא מבין גם שהוא מוכרח את החרדים כדי לשרוד פוליטית. לכן הוא חומק למחוזות הפנטזיה. הוא מספר לחיילים שאולי יצטרכו לשרת עוד כמה חודשים, אבל אחר כך - מה אתם יודעים. ייהנו מ-90% הנחה במחיר על קרקע לבנייה. היכן? במקומות שמי ששלח את בנו להתגורר מעבר לים, הפך לחמאסטאן וחיזבאללסטאן, שתי "רצועות חוסר ביטחון" בגבולותיה של הארץ.

זה אותו נתניהו שהבטיח להילחם במחוללי יוקר המחיה, להקפיא את המשכנתא (אחר כך תיקן לארנונה), להפחית את מחירי האנרגיה, להסדיר בחוק חינוך חינם מגיל אפס ועוד.

גם בעידן שבו התרגלנו כבר שלא נועדו הבטחות של פוליטיקאים אלא כדי להפר אותן, אחוזי אי הקיום של הבטחות נתניהו הם מרשימים. למעשה לפעמים נדמה שכל דבר בעולמנו הוא אפשרי, אלא אם כן נתניהו הבטיח שיקרה (אגב, חיילי הסדיר הצעירים שמחמת גילם עדיין מאמינים, יכולים לשאול את המילואמיניקים ביחידותיהם אם הם כבר מתפננים על ההטבות "חסרות התקדים" שהובטחו להם).

גם משמוחלים לנתניהו על עוד הבטחה שאינה אלא בלון חם, קשה שלא להתייחס אל הסתירה הלוגית שנחבאה בדבריו. מצד אחד, כך הסביר נתניהו, נמצאת ישראל כפסע מהניצחון המוחלט.

נניח לרגע שנורא רוצים להאמין לו כשהוא מבטיח ניצחון קרוב - ומי לא ירצה בניצחון מוחלט? הבעיה היא שבמשפט הבא הוא עובר לדבר על האסון שבקיום מערכת בחירות תחת אש. אם כך, אדוני ראש הממשלה, מדוע לא תכריז על בחירות בתחילת השנה הבאה, נניח בינואר 2025?

הן כך גם תבטיח את שלטונך עד אז, גם יהיה לך די והותר זמן להתהדר באותו ניצחון מוחלט, שלשיטתך נמצא ממש מעבר לפינה - וגם תבטיח בכך שקמפיין הבחירות לא יתחיל אלא רק לאחר החגים. הנה - גם ניצחון, גם בחירות לא תחת אש, מה רע?

אז מילא שנתניהו בעצמו לא מסוגל לעקוב אחרי הלוגיקה העקומה ששרטט וחרטט, עד כאן עסקינן כמעט בניואנסים לעומת החלק הבא בדבריו.

נתניהו הסביר שאין בחירות כלליות דומות לבחירות מוניציפליות. שבנגמ"ש שבו יושב הלוחם מחברון עם רעו מרמת השרון, הבחירות לרשויות המקומיות אינן יוצרות את אותה רמת המתח ("אמוציות" כהגדרתו) כמו בחירות לכנסת. הוא חושש - כך אמר במפורש, שבמקרה כזה יתחולל "ירי בתוך הנגמ"ש" (שוב, כהגדרתו).

נתניהו אולי שכח את הזמנים שבהם ישב בנגמ"ש, לכן אני מתנדב להזכיר לו, כמי שבילה את מרבית השירות הסדיר שלו באוהלים ונגמ"שים.

בתוך הנגמ"ש שוררת אחוות לוחמים מושלמת. חלקתי אוהלים בצבא עם חיילים כמוני שהתכוננו למסדר הבוקר תוך כדי שהם עטופים בטלית ותפילין על זרועותיהם, עם דרוזים שכל מה שעניין אותם היה לצאת הבייתה לחגיגות נבי שועייב וגם עם כאלה שחזרו הביתה ברכבם הפרטי, בגיל שבו כולנו נשרכנו שעות בדרכים בטרמפים ואוטובוסים. מצביעי מרצ ומצביעי גנדי, קיבוצניק ומתנחל.

את אחוות הלוחמים הזאת שום דבר לא יסדוק, בטח לא פוליטיקאי כלשהו. אפילו על דרך השלילה, גם כשמתחשק קצת להתווכח ולריב, נזכרים מהר מאוד שבמרחק כמה מטרים נמצאים סינוואר או נסראללה - והדבק מסמיך מחדש.

זו הסיבה לאחוזי ההתייצבות המטורפים ביום פקודה, למרות שרק יום קודם לכן (אפילו לא כמטאפורה) היה נדמה שאנו חווים שסע חברתי שאין חמור ממנו.

והנה, גם אל קודש הקודשים הזה, המקום שבו שמורה הגחלת הלוחשת היחידה שנותרה ממדורת השבט הישראלית, מבקש נתניהו לפרוץ - לחלל, לנתץ ולטמא.

"ירי בתוך הנגמ"ש"? באמת? אתה מעלה על דעתך שאני ארים את הקנה לעבר אחי לנשק, שחולק עמי את תא הלוחמים בנגמ"ש? מי אתה פוליטיקאי תככן וסכסכן שתנסה לחרחר מלחמה במקום היחיד שבו נותר טוהר ישראלי לא נגוע?

נתניהו וסביבתו אוהבים פצעים פתוחים שאותם ניתן לזהם, אבל עד כה הם הסתפקו בפצעים שהיו פתוחים עוד לפני שנאחז ראש הממשלה בקרנות המזבח. למשל המתח בין דתיים לחילוניים או בין מזרחיים לאשכנזים. הוא מנע מהם להתאחות, סחט מהם את כל המוגלה שאפשרה את המשך שלטונו. והנה באה המלחמה והזכירה לכולם היכן נמצא האויב האמיתי.

זו הייתה הצלה לעם ישראל, אבל מפח נפש למי שליבוי השנאה הפך בימיו לאמנות. עד כדי כך, שעת התרגש עליו איום בחירות, הוא המציא שסע שלא קיים, שסע פוליטי בין שני לוחמים שחולקים את אותו הנגמ"ש ועלולים לירות זה בזה, כך ממש על פי הצעת ראש הממשלה, במקרה שבו אחד מהם ייחל להצלחת רשימת "הציונות הדתית" והאחר להצלחתה של "יש עתיד". יש לכם את זה ביותר מפלג, משניא ומחרחר מלחמת אחים?

הרי כל סוד הקיום הישראלי הוא שאני יכול לצאת להפגין בקפלן למשל, אפילו בקיסריה, אבל בשטח - בעוד כולנו מצפים להקפצה לפעולה הבאה - אני אחלוק את אותה כוס קפה אפילו עם איציק זרקא ורמי בן יהודה, רק כי מעל הכיס של שלושתנו כתוב השם המפורש: צה"ל.

הבעיה עם נתניהו, הסבירו רבים ממתנגדיו - ובדיעבד צדקו - אינה ביכולתו לנהל את המדינה, לייצג את ישראל בעמים או בדעותיו (שהן מרכז-ימין ישראלי, לא שונות מהותית מאלה של גנץ ואיזנקוט, למשל, אלא בסגנון). הבעיה היא שחל אצלו טירוף מערכות שלפיו מה שטוב לו, חשוב יותר ממה שטוב למדינה. הוא מאמין באמת ובתמים שלישראל אין קיום בלעדיו. זהו אזור דמדומים מסוכן, על גבול האי-כשירות.

הישארות בשלטון בכל מחיר אינה המצאה של נתניהו, אבל פעם לפחות זה היה מפלגתי ולא אישי. גם במפא"י ההיסטורית לא האמינו שיהיה למדינת ישראל קיום בלי המפלגה.

לפני מערכת הבחירות הראשונה של שנות ה-70, הסבירו בממשלת גולדה להנרי קיסינג'ר שגם אם יש על מה לדבר עם סאדאת, הרי שהדבר יעלה להם בשלטון (מה שגרם לו לנסח את אותו משפט מפורסם לפיה בישראל מדיניות הפנים היא מדיניות החוץ).

גולדה צדקה - המערך בהנהגתה התעלם מהטווח הארוך, קרץ לרצון העם ונאחז בשלטון. רק שבדרך הוא הפקיר למוות יותר מ-2,500 חיילים.

חמישים שנה אחרי, נאחז נתניהו בשלטון, בכל מחיר. גם הוא, כמו המערך השנוא, יאבד אותו בקרוב. ואם כך, השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא שאלת המחיר שנדרש כולנו לשלם.