בראשית מלחמת חרבות ברזל, עמדו מפעילי הדחפורים ומנהלי העבודה בסדיר ובמילואים בחזית המלחמה. הם נסעו לעומק השטח הפלסטיני כבר בדקות הראשונות של התמרון הקרקעי, ובצה"ל שיבחו אותם והגדירו אותם כ"מכפילי כוח".
אך בחלוף חמישה חודשי לחימה, החלו מנהלי עבודה ומפעילי ציוד מכני הנדסי כבד (צמ"ה) להשתחרר משירות המילואים והעומס על כוחות הצמ"ה בשירות הסדיר גבר מיום ליום. מפעילי הצמ"ה פועלים השטח אויב תחת איומים של מטעני חבלה וירי נ"ט. לאחרונה, מפקדים מגדודי ההנדסה 601, 603, ו-605 נאלצו להעביר את חיילי הצמ"ה לגדודים אחרים, וכעת, אין מי שמבטיח להם תנאי מחייה בסיסיים.
רבים מחיילי הצמ"ה נפלו מלוחמה לאחר שנפצעו בגוף או בנפש, הורי חיילי הצמ"ה מותחים ביקורת חריפה על צה"ל שמתבונן כיצד הם "נפלו בין כיסאות". במקום יחס חם ומכבד, מספרים הורי החיילים, ילדיהם מקבלים "יחס משפיל ומבזה אחרי חודשי לחימה ארוכים ומסוכנים".
"המצב חמור מאוד", מסר אחד ההורים לוואלה. "אופי העבודה שלהם מחייב אותם להיות כל הזמן עם יחידה וסגל אחרים. מפקדים רבים נפצעו, לכן יש מחסור בקצינים ומפקדי כיתות, מפעילים מתחלפים כמו גרביים, הרבה מהם פורשים מהצבא בגלל הקושי הנפשי. הם נשלחים למשימות באי ודאות מוחלטת: הם לא יודעים מתי זה מתחיל, עד איפה הם צריכים להתקדם ומתי יחזרו, אין להם מעטפת תומכת או תנאי שירות נורמלים. הם לא רואים את החברים, ולא יכולים לתקשר עם אף אחד כי הם בלי הטלפונים הניידים, זה גומר להם את הנפש". אותו הורה העיר כי "שני מחזורי גיוס של מפעילי ציוד מכני הנדסי כבד התאדו מהצבא בגלל המצב בשטח".
הורים נוספים סיפרו לוואלה!, כי מצבם של מפעילי הצמ"ה בסדיר היה טוב בהרבה כשהיו מפעילי צמ"ה במילואים בגזרה. "כשהיו איתם מילואימניקים בשטח אז היתה להם שפה משותפת", הסבירו.
"המילואימניקים כיבדו אותם מאוד. כיום הם יוצאים הביתה טעונים מאוד, לא רוצים או חוששים לשתף וסובלים מבדידות. כשהם מסופחים ליחידות אחרות, היחס אליהם על הפנים. איש לא דואג להם לאוכל או מקום לינה, חלקם ישן בתוך הדחפור. יש תוכניות להמשיך למחנות המרכז ורפיח, לא ברור אם הם יצליחו לעמוד בזה. איפה המפקדים שלהם? הצבא חייב להתעורר".
מדובר צה"ל נמסר: "לוחמי הצמ"ה נמצאים בחזית הלחימה, תקופה רציפה וממושכת בשטח הרצועה. צה"ל עושה מאמצים רבים לשפר את שילובם בצוותי הקרב המתמרנים ואת התנאים שלהם בלחימה".