האנטישמיות זה הדבר הכי "אין". אחרי הניצחון המוחלט, כמובן. צריך רק לנוע על הציר שבין ממוצע הטוקבקים הישראלי לבין הפרסומת היוקרתית בסופרבול כדי להרגיש שיש משהו אנטישמי באוויר. אירוויזיון, כדורגל, האו"ם, ביידן, טורקיה. כולם אנטישמים.
באמת? בוא נדבר על זה קצת. יש אנטישמיות בעולם, היסטורית ואקטואלית. בכלל יש הרבה אנטי בעולם. הרבה שנאה. נגד מוסלמים ויהודים, הומואים ומהגרים, כל מי שהוא "אחר" הוא פוטנציאל לשנאה חולנית. במשך שנים טענו רבים, שהאנטישמי שונא את היהודי כי הוא מקנא בו. והיהודי מסתגר כי שונאים אותו. כך או כך שנאת יהודים מסויימת תמיד מתקיימת. לא חשוב למה ועל מה; על ההצלחה, ההבטחה, או הבחירה האלוהית. בין אם הוא חזיר קפיטליסטי או קומוניסט דוגמטי, עשיר כרוטשילד או עגלון פשוט כטוביה החולב. תמיד יהיו לנו שונאים פשטניים ומעריצים מביכים. בגלל אותן הסיבות ממש. אבל האם זה באמת ההסבר לכל הצרות שלנו? ממש לא. לא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמיות, ולא כל ידידי ישראל (ושותפי נתניהו) הם אוהבי יהודים. להיפך.
ז'. פ. סארטר איבחן נכון ש"אילו היהודי לא היה קיים, היה האנטישמי ממציא אותו" וכי "האנטישמי הוא שיוצר את היהודי". מסתבר שיש שיחה של ממש בין האנטישמי ליהודי. להלכה ולמעשה היהודי ושונאו מגדירים האחד את השני. מבינים היטב זה את שפתו של זה. רק מעטים העזו לגעת בתרומה היהודית לשיחה הזו. השמי והאנטישמי, מאמינים שהיהודי הוא יצור יוצא דופן. שההיסטוריה שלו ייחודית והוא אינו עונה לאף אחד מהקריטריונים המאפיינים את כלל החברה בתוכה הוא חי ומתקיים.
היהודי משוכנע שהוא בן לעם הנבחר, שאלוהים העדיף אותו מכל העמים, נתן דווקא לו את התורה ומכוח ערכיה ומצוותיה ניתן לו יחס מיוחד מאת בורא העולם. שההסטוריה שלו יוצאת דופן ואין אף אחד אחר כדוגמתו. גם האנטישמי חושב שהיהודי הוא יוצא דופן אבל לרעה ולשימצה. ולכן לא מתאים לתבניות ולמסגרות המוכרות לו.
קל לתלות ביוצא הדופן את הפחדים והחולשות. ולו משום שלא אחת דווקא השונה הוא הראי דרכו משתקפים לי כל חסרונותיי. כשאני שונא את הדמות שמולי אני לעיתים מביע את הכעס על עצמי. אז היהודי הוא הראי של האנטישמי והאנטישמי הוא האספקלריה של היהודי. לא פלא, אפוא, שעד השואה תיאורי הביקורת של הציונים והאנטישמים את היהדות הישנה היו דומים להפליא. לאחר השואה השתתקו הביקורות העצמיות, וממילא נגמר גם הבירור אודות מה בפעולות שלנו תורם לתגובה האלימה שלהם.
הכוחות הפוליטיים הישראלים שהחליפו את הרעיון האזרחי הבסיסי של הרצל, לא מקבלים את ישראל כדמוקרטיה ליברלית בה שלטון הרוב צריך כל הזמן להתאזן עם ההגנה על זכויות הפרט וחירויותיו. בייחוד של הפרט הלא יהודי. בעבורם - מנהיגים והמונים - האומה היהודית (לא הישראלית) היא הרעיון המארגן הגדול והעליון ומפניו נדחים כל שאר הערכים הנמוכים ממנו. מבט שכזה על ישראל דהיום מגלה בעצם את המכנה המשותף הנוסף בין היהודים לשונאיהם.
גם לא מעט מהאנטישמים בעולם דוחים בשאט נפש את רעיון הדמוקרטיה הליברלית השייכת לכל אזרחיה. האמנה החברתית היא בין כל האזרחים ובהם יהודים, מהגרים וזרים. השוויון המובנה המתחייב כלפיהם מטריף אותם לחלוטין. קבוצות אתניות גרמניות המטיפות לרעיון 'גרמניה לגרמנים', מתנגדות לקליטתם של מהגרים כהי העור. שותפי טראמפ ונתניהו המאמינים בעליונות הלבנה בארצות הברית, נגועים באנטישמיות בסיסית ומובהקת. הם רוצים את אחדות האומה שלהם בלי יהודים, אחרים וצבעונים ובלי שום קירבה אליהם. אלה המחנות האמיתיים: מצד אחד, אלה המאמינים באחדות של עצמם עם הדומים להם בלבד, ומקדשים את זכויות היתר של עצמם בלבד. ומצד אחר, אלה המחויבים לשוויון מלא בין כל בני האדם. לא! העולם כנראה לא מחולק ליהודים ולא יהודים. אלא לקואליציית ניגודים של יהודים ואנטישמים המאמינים שיש ביהודים משהו מיוחד, יוצא דופן ביחס לכל שאר בני האדם. וכנגדם כל אלה המאמינים שכל בני האדם נולדו שווים וזכאים לכם לכמה שיותר הזדמנויות שוות. ובמילים אחרות: חלק מאיתנו וחלק מהם נגד חלק מאיתנו וחלק מהם, ותהום פעורה בינינו.
הכותב כיהן כיו"ר הכנסת וכיו"ר הסוכנות היהודית