שיעור ההצבעה הנמוך משקף את מצב הרוח הלאומי - מגה בינוני | 5 הערות על הבחירות המקומיות

עוד לפני שנודעו תוצאות האמת בבחירות המקומיות ברחבי הארץ, אחוז ההצבעה הארצי הנמוך שנרשם עם סגירת הקלפיות משקף במדויק את מצב הרוח הלאומי. 49%, ככה-ככה, מגה בינוני.

חמישה חודשים לתוך מלחמת ה-7 באוקטובר וארבעה חודשים אחרי שנדחו לראשונה - הבחירות המוניציפליות היו אמורות לסמן סוג של חזרה לנורמליות ולשגרה. ובכן, הציבור אמר את דברו, שאין שום דבר נורמלי במלחמה, והייאוש והדשדוש והדכדוך הלאומיים פשוט נתנו את אותותיהם בשיעורי ההצבעה. בה בעת, בערים החרדיות והערביות, שהמלחמה לא נכנסה אליהם לבית, ההמונים נהרו לקלפיות, בניתוק סמלי, כמו במדינה אחרת.

עם זאת, גם פרופורציות: שיעור ההצבעה אמנם נמוך דרמטית מהבחירות הקודמות ב-2018, שעמד על 60%, אבל זו השוואה קצת מעוותת, כי הזינוק בזמנו נזקף לטובת ההחלטה להפוך את יום הבחירות לראשונה ליום שבתון.

בבחירות 2013, שיעור ההשתתפות היה כ-51%, לא מאוד רחוק מההתייצבות היום, בצל המלחמה.

הבחירות המוניציפליות המקוריות, בסוף אוקטובר, היו אמורות להיראות אחרת. אחרי כמעט שנה של התעוררות אזרחית חסרת תקדים נגד המהפכה המשפטית, עשרות רשימות חדשות נולדו על גב ארגוני המחאה ותיכננו לעצב מחדש את הפוליטיקה העירונית עם סדר יום ליברלי ולהמשיך את ההצלחה מהבחירות ללשכת עורכי הדין.

המלחמה שיבשה את הכל. הבחירות נדחו, הקמפיינים נגנזו, חלק לא מבוטל מהמועמדים הוקפצו בצו 8 לחודשים של שירות מילואים ברצועה, שבמהלכם הממשלה והכנסת השתעשעו בינם לבין עצמם במשחקי כוח פוליטיים והשאירו את כולם בחוסר ודאות עד שהסכימו על תאריך חדש לחגיגה. וכשהמועד כבר נקבע, באווירת האחדות והביחד וכולנו ננצח, סלוגנים ומסרים נגטיביים או לוחמניים כבר לא עברו חלק בגרון. קשה לעורר מלחמה על הבית כשהבית נמצא במלחמה בלפחות שתי חזיתות.

כך, המלחמה העניקה יתרון מובנה לראשי ערים מכהנים רבים, שניהלו בחודשים האחרונים את מצב החירום ותפסו את מרכז הבמה המוניצפלית בלי הרבה תחרות או בעיות.

ובכל זאת, התרחשו כמה מהפכים וחילופי דורות: ראש העיר חולון מוטי ששון שהודח אחרי 30 שנות שלטון רצופות, ראש העיר רחובות רחמים מלול יוחלף אחרי 15 שנים בשלטון, ראש העיר הרצליה משה פדלון שנלחם בשעות אלה בקרב צמוד על כסאו, גם חיפה, צפת, ירוחם, ערד, בית שאן, אלעד, יזכו לפנים חדשות בראש.

ועדיין, הפערים בשיעורי ההצבעה בערים החילוניות המובהקות לאלו אצל שכנותיהן החרדיות עצומים וטומנים עצה לבאות. במעוזים הליברליים כמו תל אביב, גבעתיים והרצליה בקושי חצו את ה-40% ואילו בערים החרדיות הגדולות, בני ברק ואלעד, התייצבו כמו חיילים להוראת הרבנים והאמירו למעל ל-80%. לו רק הרבנים היו מורים להם להתייצב כמו חיילים באמת, בבקו"ם, החוזה החברתי במדינה היה יכול להתחיל להשתקם מהחורבות.

כך גם בערים הערביות - שם אחוזי ההצבעה הגיעו ל-80%-90% וכמעט הכפילו את אלה בבחירות הארציות. הערבים הביעו אמון בפוליטיקה המוניצפלית, שם הם מרגישים שיש להם משמעות והשפעה - בניגוד לפוליטיקה בממשלה ובכנסת - שם אין להם נגישות לשלטון.

גם בערים המעורבות שיעור ההצבעה החרדי הגבוה צבע את הקלפיות: הקרב האמיתי על הרכב המועצות העירוניות - יתברר רק כשתסתיים ספירת המעטפות הכפולות, אך כבר עכשיו מסתמן רוב חרדי במועצה בירושלים, מהפך חרדי בצפת, ערד ובטבריה. באשדוד החרדים הגבירו את כוחם במועצה והקרב הצמוד על צביונה של בית שמש ייגרר לסיבוב שני של בחירות.

הציבור החילוני ליברלי צריך להסתכל היטב על שיעורי ההצבעה בבחירות המקומיות ולהפיק את הלקחים לשנים הקרובות, אם אחרי תשעה חודשים של הפגנות שבועיות שהיו בבחינת בית ספר לדמוקרטיה, ההמונים ויתרו על זכותם הדמוקרטית הבסיסית - לעצב את חייהם והוייתם בבחירות תקופתיות.

נכון, אלה רק הרשויות המקומיות, אבל המגמה הדמוגרפית חדה וברורה - ואם המחנה הליברלי רוצה להילחם עליה - שיעורי ההצבעה שלו חייבים לעלות.

אם הבחירות המקומיות הן מיקרוקוסמוס לפוליטיקה הארצית, ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ושותפיו בממשלת ה-64 יכולים הבוקר לטפוח לעצמם בנדיבות על השכמות. על אף המחדל הביטחוני והגדול בתולדות המדינה, הציבור לא הביע את מחאתו זעמו ובסך הכל שימר סטטוס קוו.

רוב ראשי הערים המכהנים של הליכוד ואלה שמזוהים עמו הצליחו לשמור על השלטון, למעט כמה חריגות כמו גדרה שם אח של גילה גמליאל הודח בידי המועמד של גדעון סער או בית שאן שהחליפה את זקי לוי. בציונות הדתית, כבשו חלק מהרשויות ביהודה ושומרון, איתמר בן גביר, שהתמודד לראשונה במוניצפלי, הכניס את עוצמה יהודית לכמה מועצות עירוניות - אבל פחות מהרעש שהוא ייצר. והפוליטיקה החרדית, שסערה במלחמות פנימיות, הצליחה להכריע גם את צביונן של ערים מעורבות כמו צפת, טבריה, בית שמש, ערד וירושלים.

עם זאת, התוצאות החיוביות עשויות להתברר גם כרושם מוטעה, אם לשפוט לפי האנלוגיה ההיסטורית של מחדלי מדינת ישראל. גם בבחירות 1973, שנערכו כחודשיים אחרי תום קרבות מלחמת יום כיפור, גולדה מאיר ומפא"י שמרו על מקומותיהם ויצאו בלי שום עונש על אחריותם למחדל המלחמה ההיא: אבל ארבע שנים אחר כך, חל המהפך שסיים קרוב ל-30 שנות שלטון.

ובצד השני, המלחמות הפנים-מחנאיות שוב גברו על המאבק להחלפת השלטון, ומרבית האנרגיה ותשומת הלב התנקזה לקרב הפרסונלי על ראשות עיריית תל אביב. ההימור של יש עתיד ויאיר לפיד לשים את מרכז הכובד של הקמפיין המוניצפלי שלו בתל אביב, מול ראש עיר מכהן ובלתי מנוצח, במקום לנסות לכבוש ערים ליכודיות מתנדנדות או למלא את משבר המנהיגות העירוני בחיפה, העיר השלישית בגודלה בישראל, היה תמוה מלכתחילה.

לפיד שם את הזיטונים שלו על המירוץ של אורנה ברביבאי מול רון חולדאי בשאיפה לכבוש את המעוז הליברלי המוניצפלי ולשקם את מעמדו המידרדר לקראת הבחירות הבאות, אבל התל אביבים זרמו פחות ובחרו בישן ובמוכר, כמו ב-25 השנים האחרונות.

ביש עתיד מתנחמים במועצת ת"א, שם הפכו לסיעה הגדולה, ונושאים את עיניהם צפונה להרצליה, שם יריב פישר קרוב מאוד להדיח את משה פדלון ולרשום ניצחון. ככלל, תופעה מעניינת בבחירות המקומיות, כל המפלגות והארגונים מכריזים על הישגים וניצחונות - יש מספיק כסאות לכולם.

ואי אפשר לסיים בלי להזכיר את אלה שלא היתה להם אתמול הזכות להיבחר ולבחור - 134 החטופים בשבי חמאס בעזה, ראש מועצת שער הנגב אופיר ליבשטיין והמתמודדת על מועצת אשכול תמר קדם סימן טוב שנרצחו בטבח העוטף ב-7 באוקטובר, שני לוחמי צה"ל שנפלו אתמול במהלך היום בקרבות ברצועה, עשרות אלפי ישראלים מהצפון והדרום שכבר חמישה חודשים פליטים בארצם.

קשה לדבר על הישגים וניצחונות כשהלב של המדינה נקרע, וכל ניסיון לשחק בנורמלי במצב כה לא נורמלי נידון לכישלון מראש.

ובכל זאת, הבחירות המוניציפליות הן צעד חשוב בשיקום המדינה מהאסון. גם אם הן היו רדומות, שונות, וכאובות, הן הוכיחו שגם בצל המלחמה, אפשר לקיים בחירות, מקומיות או ארציות, ולתת לציבור הזדמנות לומר את דברו ולקבוע מי תהיה ההנהגה שתוביל אותו מכאן והלאה.