הבית בוער, אבל אנחנו עוצרים להתווכח מי יוריד את הזבל

בערך ברבע לשבע ערכתי את סיבוב הבוקר עם הכלבה - שבתון או לא, הטבע מכתיב לחיה את סדר יומה גם בעת בחירות מוניציפליות.

לא הייתי מציין את הפרט הביוגרפי המרשים הזה, אלמלא היה סיבוב הבוקר של כלבה בינונית נהוגה בידי איש כבד (או להפך), אינדיקציה לנעשה ברחובות.

אם לשאול דימוי מ"משינה", ברחובות שלנו יש עצב מיוחד. כלומר, כבר חמישה חודשים שבהם אנשים מתהלכים מעט שפופים, מדברים בשקט גם כשהם משוחחים על נושאים מרגשים כמו הילדים שלהם למשל - ונדמה שאפילו השיחות שלא נשמעות כמו ניחום אבלים, מסתיימות בתהייה "מה יהיה?", ללמדנו שרוח נכאים שטפה את הארץ.

אולי לא בכל מקום: נתקלתי הבוקר בכותרת של "ישראל היום" בצמד המילים "ניצחון הדמוקרטיה". אין ספק שמדינת ישראל רשאית לראות בעצם העובדה שהבחירות (שנדחו פעמיים) מתקיימות חרף הלחימה בדרום, אבל אם כבר לאחד בין הדמוקרטי ללאומי, אזי נדמה שישראל של השנים האחרונות מציגה את כל פגמיה של השיטה הדמוקרטית.

אני לא כותב זאת חלילה בגלל שנתניהו הוא זה שנבחר למשול בה כמעט פעם אחר פעם, אלא מפני שהשיטה הדמוקרטית שלנו מחוררת כגבינה שוויצרית:

היא מקנה השפעת יתר למפלגות קטנות וסקטוריאליות, בין אם עומד בראשן גולדקנופף או עבאס, היא מאפשרת לנפתלי בנט, עם שישה מנדטים בלבד, להיות ראש הממשלה (בלי קשר לטיב תפקודו) ומאפשרת לקוקייה פוליטית כעידית סילמן, להטיל את ביציה בקיני זרים - להפיל את ממשלתו תמורת הבטחה למשרד (במקרה שלה, איכות הסביבה) בממשלה שתקום, כלומר שקמה.

בהיעדר חוקה שתבטיח יציבות של היסודות, כל מערכת בחירות ארצית (גם כשאלה נערכות בכל חצי שנה, כפי שלמדנו לפני כשלוש שנים) היא "גורלית" אם או בלי המירכאות, לעיצוב גורלה של המדינה. ככה זה כשהישראליות היא משחק סכום אפס, שבו לא יכולים להתקיים זה לצד זה (למשל) חרדי וחילוני, מבלי לרצות לערער עד ליסוד זה את עולמו של זה.

ובכן, בכל אלה לא נעסוק היום... כי בעוד במדינות אחרות, גרמניה או צרפת למשל, מלמדות הבחירות המקומיות על מגמה שעשויה לקבל ביטוי גם בבחירות הכלליות, בישראל - וביתר שאת השתא, אנו מתפננים על העובדה שגם כשהבית בוער, אנחנו עוצרים לרגע כדי להתווכח: תורו של מי להוריד את הזבל?

כן, אפשר לציין שוב ושוב שלבחירות המקומיות יש נגיעה רבה יותר לשגרת יומנו מאר לכלליות, אלא שהאסימון הזה (סליחה על הדימוי שמסגיר את גילי) לא מצליח לרדת במורד התודעה הקולקטיבית שלנו.

אפשר להוכיח בקלות את נכונות הפסקה הקודמת: שום ממשלה, מימין או משמאל, לא הייתה עוצרת את חמאס וחיזבאללה מלהוציא לפועל מתקפה משולבת ורצחנית, שלאסוננו צלחה בדרום ולמזלנו לא באה לידי מימוש בצפון.

עם כל הכבוד ליואב קיש או לקודמתו, יפעת שאשא ביטון - לראשי מועצות מקומיות יש עדיין הרבה יותר השפעה על מערכת החינוך המקומית מאשר לשר הממונה, וכשמוסיפים לכך את העובדה שקשת של נושאים - מחנייה ועד לחזות פני העיר, נוגעת לחיי היום יום שלנו הרבה יותר מסוגיות הרות גורל כמו תקציב המדינה למשל, גוברת חשיבותן של הבחירות המקומיות לאין שיעור - ובכל זאת אנחנו מתייחסים אליהן במשיכת כתף.

זה לא כך כמובן בכל מקום, יש ערים - ובעיקר מועצות מקומיות ואזוריות, שבהן מדובר בקרב מפואר, לעתים מושחת ואף אלים, בין שתי חמולות יריבות או בין מי שמריצים אותם קבלנים גדולים במקרה הטוב וארגוני פשיעה במקרה הקצת פחות נעים. ובכל זאת, בעוד הבחירות הכלליות מוציאות מאתנו אמוציות מטורפות, הבחירות המקומיות, בהכללה, הן נינוחות יותר.

מדברים על שיח חדש, זה של אחרי ה-7 באוקטובר? ובכן, הבחירות האלה היו יכולות להיות קייס-סטדי מצוין, לא רק בשליטה בעוצמת הרגשות שאופפות אותן אלא גם ביכולת שלנו לשבור תבניות הצבעה ישנות.

אין לי בעיה לחשוף את שלי, למשל: כתושב תל אביב אני תומך ברון חולדאי. למה? כי בסך הכל טוב לי בתל אביב. חולדאי כשל אמנם במציאת מפתח ליכולתם של צעירים לגור בעיר שהיא מהיקרות בעולם (מה שעלול לגרום להזדקנות מואצת של האוכלוסייה, כבר בעתיד הקרוב).

הוא כשל גם במלחמה על מדרכות העיר, שהפכו בחלקן אוטוסטרדות לכלי תחבורה מוזרים, אבל אם אחרי 25 שנות שלטון, כל מה שיכולים להגיד עליך יריביך (או ליתר דיוק, מי שמסתמנת כיריבתך העיקרית) הוא שבדמוקרטיה צריך להחליף ראש עיר אחרי 25 שנה, כנראה שאתה עושה בעיקר טוב.

אני לא בטוח שהייתה לי תבנית הצבעה ברורה - ובכל זאת, מאז הקמתה, אולי למעט מערכת בחירות אחת, הצבעתי בבחירות הכלליות עבור "יש עתיד". בבחירות המקומיות, בניגוד לעמדת "מפלגתי" שהעדיפה להתמודד על ראשות העיר עם מועמדת משלה, אני אמשיך לתת אשראי לחולדאי.

ומה באשר למועצת העיר? ובכן, גם כאן הצלחתי להפתיע את עצמי, כי ברמה הלאומית מרצ (או מה שנותר ממנה) דוחה אותי. זאת ועוד: מי שמסומן כמנהיג הבא שלה (אולי באיחוד עם שרידי מפלגת העבודה), יאיר גולן, עם כל הכבוד לרזומה הצבאי המרשים שלו, גורם לי להתחלחל כמעט בכל פעם שבה הוא פותח את פיו.

למרות הסלידה שלי מהתנועה הפוליטית הזאת, אני הראשון להודות שפרויקט שהפך את תל אביב,
הלכה למעשה, לכזאת שבה פועלת תחבורה ציבורית (אפילו טובה ויעילה!) בחינם ובשבת, הוא פועל יוצא של פעילות מרצ (מיטל להבי) במועצת העיר - ואם כך, למה לא לתת אשראי למי שאחראית שילדיי יוכלו להתייצב לארוחת הערב בכל יום שישי מבלי להזדקק למונית?

גם העובדה שצירפה אליה כמה חברים מבין הזרם השפוי יותר של הקפלניסטים (למשל נציגי פורום הכלכלנים), רק הפכה אותה לחיונית יותר בעיני.

למה הווידוי האישי הזה? גם מפני שאני חושב שחשיפת הדעה האישית היא בבחינת גילוי נאות בידי כל מי שמקיש ברבים על מקלדתו, אבל בעיקר כדי להראות שאפילו אם הבחירות הפרטיות שלי הן מוטעות בעיני האחר, לפחות ניסיתי לשבור את דפוס ההצבעה שלי מהבחירות הכלליות.

אולי לא בגסות רבה מדי (זה לא שהצבעתי עבור הרשימה המשותפת לליכוד ולבן גביר, שהיא בעיני חרפה לפלטפורמה הפוליטית שירשה את תנועת החירות), אבל לפחות השתדלתי לחשוב מחוץ לקופסא הפוליטית שלי, או לפחות להתקרב לשוליה.

לצערי, לא כולם אימצו את הלך המחשבה הזה. מישהי שאני מחבב מאוד, אמרה לי אמש שתצביע עבור הרשימה היהודית-ערבית בראשות עו"ד עמיר בדראן. אני מקווה שיש עוד נימוקים להצביע בעד הרשימה החדשה הזאת, מלבד אלה שאותם פירטה באוזני: "הוא למען שוויון ויש לי הרבה חברים ערבים".

גם אני בעד שוויון לכלל אזרחי ישראל, ערבים כיהודים, אבל זהו מסר שאולי יאה לבחירות הכלליות. מה הקשר בינו לבין חינוך, תברואה, חניה, תחבורה, שירותים קהילתיים ועוד?

רציתי לומר לה שאין היא אלא תמונת מראה של מי שמסיימים כל ויכוח ב"רק ביבי", מבלי לנמק, אבל זה היופי (והגרוע) בדמוקרטיה: זכות ההצבעה שמורה גם למי שלא ממש יודעים לנמק את בחירתם.

הסיבוב עם הכלבה כבר כמעט שהסתיים. במרחק אווירי של פחות מ-200 מטר מביתי ממוקמות כמה קלפיות בתוך מרכז לקשישים. בימים של בחירות כלליות, הופך המקום לזירת התגוששות (לא אלימה, אם כי קרה כבר שהוזמנו ניידות משטרה כדי להכריע בוויכוח איפה מותר לתלות שלט כזה או אחר), לפעמים בליווי מערכת הגברה מעל גג רכב "מגויס".

רק שהבוקר הזה הוא שקט, כמעט מפוהק: כמה מהטיפוסים המזרים של השכונה כבר עומדים בתור לפני השער הנעול, אני מזהה ביניהם את התימהוני מהבניין הסמוך, זה שמאיים להכשיל את התמ"א, למרות שהוא בעמדת מיעוט אף יותר מיואב גלנט בקבינט המלחמה.

והנה, בעוד אני בוהה בו מרחוק, מתרחש לנגד עיני נס גלוי: רכב מסוג קאיה פורטה, בצבע אפור-מטאלי (המספר שמור במערכת), מצא חנייה ממש מול הקלפי, כן כן, ממש מול רחוב רש"י 48! העוברים והשבים על המדרכה הסמוכה כמעט שמוחאים לו כפיים כשהוא יוצא מהרכב, כגולנצ'יק השב מעזה בשלום.

כך, ברוח הפיוס הלאומי ששורה על הציבור לרגע אחד שבו מתחשק להניף אל על אבני שפה בצבע כחול-לבן, הדגל של כולנו, אני מחייך לעצמי: אם גם כשהבית בוער עצרנו לרגע להתווכח מי יוריד את הזבל, כנראה שנצליח לכבות את הדלקה ולבנות אותו מחדש. נתחיל במוניציפלי ונגיע גם לארצי.