אופטמיות זהירה לצד חוסר אמון משתקפות בקרב בני משפחות החטופים בעקבות החלטת הקבינט לשלוח משלחת ישראלית לקטאר כדי לדון בעסקת חטופים נוספת. "אין לי תחושות, אני צריך לראות את הבן שלי, ולא פגישות כאלה בפריז, בקהיר או בקטאר", אומר דני מירן, אביו של החטוף עמרי מירן. "כל הקולות האלו רק תולים תקוות ואכזבות, אז אני הפסקתי להתאכזב כי אני לא תולה תקוות, ואם זה יהיה אחרת אז זו תהיה הפתעה לטובה".
"אתה לא רוצה לפתח ציפיות, אבל אתה מקווה בכל לבך שזה באמת יהיה אתה הפעם", משתפת בתחושותיה בתו של החטוף רון בנימין, שי בנימין. "מדברים על עסקה של 30 איש", היא מסבירה, "אני לא יודעת אם אבא שלי חלק מהקטגוריות, אם הוא ייצא או לא ייצא? אי אפשר לדעת כלום עד הדקה האחרונה. זה מבאס כי אנחנו, המשפחות, ירצו שכולם יצאו ואני לא מוכנה לחשוב אפילו על אנשים שיישארו שם אחרי העסקה הזאת.
"אם משתחררים 30 אנשים זה אומר שלכל השאר יהיה עוד 6 שבועות שהם צריכים לחכות, ורק אז יראו מתי הם יצאו. זה אומר שהם יהיו שם לפחות 200 יום ואי אפשר להיות שם כל כך הרבה זמן. אז זה מאוד מלחיץ".
בנימין ממשיכה, "אני רוצה שיתחשבו בזה שצריך להוציא את כולם, שיעשו עסקה אחת בה כולם ישתחררו, גם אם זה בפעימות. לפחות ככה נדע שזה יקרה. בין העסקה הראשונה לדיבורים על שנייה לקח כמעט 70 יום, אז אני לא רוצה שיקחו עוד 70 פלוס ימים לעסקה נוספת". היא מדגישה כי במסגרת העסקה יש להשיב גם את המתים: "הגופות חייבות לחזור לקבורה בישראל".
"נתניהו צריך להחליט שכדאי שההיסטוריה תזכור אותו כמי שבחר להחזיר את החטופים", אומרת יפעת קלדרון, בת דודה של החטוף עופר קלדרון. "כרגע החטופים משלמים מחיר פוליטי ואני רוצה להאמין שביבי ירצה באמת להיזכר כמי שהחזיר את החטופים, ולא בחר בקיצוניים וגזר את דינם של החטופים וביניהם גם עופר שלי, כי זה גזר דין מוות בשבי החמאס".
קלדרון מביעה חשש במידה שלא תיסגר עסקה תוך שבוע: "אף אחד מאיתנו לא יודע מה יהיה. רוב הזמן אני אופטימית, כי אני בן אדם שמטבעו הוא אופטימי, אבל יש נפילות. אנחנו כבר ארבעה וחצי חודשים במלחמה הזאת על החזרה שלהם. אני נלחמת על זה כל יום ויש לי משמרת קבועה בדרך בגין בכניסה לבסיס הקרייה". היא מוסיפה, "צריך להעיר פה את העם, שהוא רדום עוד מאז 7 באוקטובר. זו מלחמה של כולנו ולא רק של משפחות החטופים".