בפרסומות שקוראות לאנשים צעירים להצטרף אל משטרת ישראל, מופיעים לא מעט טיפוסים ייצוגיים. המטרה שלהם היא להציג משטרה מגוונת, הן מבחינת התפקידים שהיא מציעה והן מבחינת המשרתים בשורותיה. "בואו לשרת עם אנשים כמוני" הוא המסר שעולה גם מדברי השוטרים-שחקנים - והפרסומת נחתמת בהרחבת המסר: "בואו לשרת עם אנשים כמוכם". רק אחד חסר, השר הממונה, שיחתום את הפרסומת עם "בואו לשרת תחת שר כמוני".
רבות הן הסיבות הטובות להתגייס למשטרה, אבל נדמה שמי שמתגייס אליה בימי כהונתו של השר הנוכחי, חייב להיות מזוהה עם חלק מעמדותיו. כי בעוד צה"ל הוא של כולנו - ומזמן אל אותו כוח מסתער אנשים ששייכים לזרמים שונים, אפילו מנוגדים באזרחות, אבל מוכנים למות אחד למען חברו כשהם במדים, הרי שמשטרת ישראל נצבעת בצבעים פוליטיים, מסלול מסוכן שאם תמשיך בו תחדל להיות ראויה לשמה: משטרת ישראל.
זה מאכזב, בעיקר מפני שהיה נדמה שאירועי ה-7 באוקטובר עשו לתדמית המשטרה מה ששום קמפיין לא יכול היה לעשות לה.
אזרחי ישראל, שכבר נואשו מתפקוד המשטרה במישור היום-יומי, שפנו אליה בתחום עבירות הרכוש (למשל) לא כדי לזכות למזור אלא כדי לקבל את הניירת הדרושה לחברת הביטוח, שהתרגלו לראות בכל אותן תכניות תחקירים על נוכלים, שתלונות על הונאה לא נחקרות כמעט, גילו פתאום את משטרת ישראל בתפארתה, כמשרתת ציבור בחירום. השוטרות והשוטרים שנפלו כשהגנו בגופם על אזרחים, השיבו למשטרה (בדין!)הרבה מכבודה שנשחק בשטח יום אחר יום.
שמירה על הסדר? הצחקתם את כבוד השר
החיבוק הזה החזיק מעמד כמעט ארבעה חודשים, עד להתחדשות ההפגנות נגד הממשלה - בהתחלה בשולי הפגנות משפחות החטופים ובשבועיים-שלושה האחרונים, ביתר שאת, בהפגנות הקוראות לבחירות.
אנשים מתגייסים למשטרה מכל מני סיבות, מאידיאולוגיות ועד למקצועיות-רגילות. כלומר, גם בסיבובים הקודמים של ההפגנות למען הדמוקרטיה, היו - לצד שוטרים שהביטו בעיניים כלות במפגינים וביקשו רק שהאירוע יסתיים בשלום, גם כאלה שעוד בבית, כשלבשו את המדים, ייחלו לעימות שיאפשר להם להוריד אלה על ראשו של שמאלני-מניאק.
מה קרה "בהפוגה" בין ההפגנות של עד תחילת אוקטובר לאלה של שלהי פברואר? "החותרים למגע" קודמו - גם בדרגות הבכירות ביותר, גם ברמת השטח. מי שמיהר ליישר קו עם השר הממונה שיפר את סיכוייו להתקדם בארגון. אבל מה קורה כאשר השר הממונה הוא בעצמו עבריין מורשע - וחמור מכך, אחד שלא יחלוף ליד ניצוץ מבלי לשפוך עליו ג'ריקן של בנזין?
אם לשאול דימוי מתחום הכדורגל, הרי שהממונים על המשטרה (בין אם הם נבחרי ציבור או משרתיו) הם כמו צוות שיפוט: האינדיקציה העיקרית לביצוע מלאכתם נאמנה היא בכך שאיש לא יזכור את שמותיהם לאחר האירוע.
נסו לרגע להיזכר בשמותיהם של שרי משטרה (או ביטחון פנים) קודמים. עומר בר לב עוד טרי בזיכרון, אחריו העסק מתערפל מעט. חדתי את החידה הזאת לכמה חברים במהלך סוף השבוע האחרון.
התוצאות היו די עלובות: אחד הצליח להיזכר שהיה "נו, זה, איך קוראים לו? מהמפלגה של ליברמן, אבל לא רוסי" ועוד אחת שהכריזה בגאווה "משל שחל!" את בן גביר כנראה שאיש לא ישכח - ולא מהסיבות הנכונות.
לרוב פוטרים אותו בקלות מאחריות, כלומר - מסתפקים בכל שמציינים שהוא לא אחראי, בעיקר כשצופים בניסיונותיו (העקביים, יש להודות) לגרור את ערביי ישראל למעגל האלימות. לא בטוח שזה לא יצליח לו בסוף, בעיקר אחרי שקירב את האש למקום הקדוש לרובם. לא מדובר במישהו שמומלץ להקטין לרמת "ליצן טיקטוק" כמו שעושים רבים ממבקריו.
לא כדאי, בעיקר כי מי שעוקב אחר פועלו של השר, מגלה שהפירומניה שלו היא מסך עשן לפעילות סדורה במסגרתה מתבקשת משטרת ישראל לא רק ליישר את שורותיה לימין, אלא גם לימין הקיצוני, כור מחצבתו, בתהליך שמזכיר (עדיין בשוליו למזלנו, דרך כל מני מסגרות אלטרנטיביות אך חמושות) את עלילת התפוז המכני.
קשה להתלהב ממחאת קפלן המתחדשת, בעיקר מפני שאם כוחה עד לפני אוקטובר היה בעובדה שהצליחה לגייס לשורותיה לא רק את השמאל כי אם גם את המרכז ופה ושם אפילו ימניים שמאסו בדרכיו הנפסדות של נתניהו, הרי שהמחאה הפעם החלה עם מפגינים "מקצועיים" - כבר אתמול נראו בשוליים שלטים שקוראים להוציא את צה"ל מעזה, דבר שמשאיר לא מעט אנשים שפויים בבית.
קשה להתלהב מהמפגינים, אבל את גישתה של המשטרה קשה לשאת. אתמול פגשו המפגינים בקפלן שוטרים ששים אלי קרב, כאלה שחותרים למגע במקום להתפלל שלא יהיה בו צורך. זה לא חידוש אלא תהליך הדרגתי, אבל אחרי כמה חודשים שקטים-יחסית, ניכר אמש ביתר-שאת התהליך המסוכן שעובר על המשטרה.
באופן פרדוכסלי, הפכה הגישה הזאת לדלק שמבעיר מחאה שלא הייתה אמורה להתחדש, לפחות לא כל עוד ממשלת האחדות מתקיימת. לא מעט אנשים שנותרו בבתיהם (כלומר רוב משתתפי מחאת קפלן שלפני המלחמה) ראו את המכת"זיות ואת הסוסים, את השוטרים הששים אלי קרב - וחשבו שאולי באמת מוכרחים לחזור לרחובות.
נראה אותך בן גביר
מי שחושב ששינוי הגישה מצד המשטרה הוא מקרי, נקודתי, תלוי בהתפתחות בשטח - טועה טעות מרה. מדובר במהלך מתוכנן ומתואם בין ראש הממשלה לשר לביטחון לאומי שלו. לשניהם נוח להציג את עצמם כיריבים - אחד קורץ לבייס הקיצוני והאחר מצטייר כמבוגר האחראי, ולא היא - בן גביר הוא חייל של נתניהו, גם אם מדובר בחייל שיש לו אג'נדה משלו ושקשה לעתים לרסן.
יש לכל זה מטרה ברורה כמובן: להחזיר את השיח של לפני המלחמה, זה שבו נתניהו נמצא כמעט בתיקו ולא בעמדת נחיתות כה ברורה. איך יודעים? בודקים את השופרות. דף המסרים כולל הפעם תשובה למקום הכי נמוך שאליו הגיעה הממשלה גם בקרב תומכי הליכוד: עמדתה הנפסדת בסוגיית הגיוס. פתאום מוצגים הקפלניסטים כצבועים, ככאלה שהטיפו לסרבנות (הכללה מאוד לא הוגנת כי אפילו המועטים שכן איימו בה, היו הראשונים להתייצב על משמרתם), אבל עכשיו פתאום דחוף להם לגייס את החרדים.
האינטרס ברור: לקחת גם את המחלוקת המוסרית-ערכית הזאת, שבה נמצאים באותו הצד גם "אחים-לנשק" וגם מרבית הציונות הדתית ולהפוך אותה לימין-שמאל, רל"בים נגד ביביסטים.
במשוואה הזאת משחקים מי שמגדירים את עצמם כ"כוח קפלן" לידי נתניהו: במקום לתת לו ולממשלתו להתבשל במיץ של מינוייו הכושלים ובחירותיהם הרעות, הם מחזירים את אווירת ה"דרבי" לרחובות.
וברחובות הם פוגשים משטרה ששינתה גישה:
מקריאה לשמור על השקט (שעדיין מופיעה כמס שפתיים בהודעות הרשמיות לתקשורת) לקריאות של "בוא נראה אותך גבר", שמהר מאוד ייענו בקריאות של "בוא נראה אותך בן גביר" - ומשם הדרך לאבדון קצרה, כשכל צד ממלא בנאמנות את חלקו במשוואה המטומטמת הזאת, כשמעליהם יושבים השר לביטחון לאומי וראש הממשלה וצוחקים כל הדרך אל האנרכיה.