סביב המעבר מאפרטהייד לדמוקרטיה בדרום אפריקה ב-1994 - הקהילה היהודית שם, בשיתוף הקונגרס היהודי האמריקני, פרסמה כרזה - עותק דהוי שלה תלוי אצלי בבית. מעל צילום של תינוקות כמעט עירומים מגזעים שונים שמשחקים ביחד, מופיעה הכותרת "איש אינו נולד שונא": "NO ONE IS BORN HATING".
נלסון מנדלה, מנהיג ההתנגדות שחורה, ולימים נשיאה השחור הראשון של מדינה שהשכילה לעבור בשקט יחסי ממשטר גזעני לדמוקרטיה, כתב בספרו "ארוכה הדרך לחירות" שאיש אינו נולד שונא אדם אחר בגלל צבע עורו, הרקע שלו, או דתו. אנשים לומדים לשנוא, ואם הם יכולים ללמוד לשנוא, הם יכולים ללמוד לאהוב.
לקראת הבחירות לרשויות המקומיות, שבהן מודגשים הבדלים ופערים, ואלו מעוררים עוינות ולעומתיות, הנה שני מקרים שמוכרים לי אישית, ומעידים שאפשר אחרת.
באתר של סוכנות הידיעות היהודית JTA, הופתעתי לגלות שמרכז הספורט הירושלמי, שבו אני מנויה, סיפק השראה למחזה המוזיקלי "SWIMMING IN JERUSALEM". אריק קרבס, מפיק ניו יורקי, קרא מאמר בניו יורק טיימס על נבחרת השחייה הצעירה שמתאמנת במרכז הספורט ע"ש סילבן אדמס, המוכר כימק"א. במשך שנים, בנבחרת צייתו לכלל הלא כתוב ולפיו לא מדברים על פוליטיקה בבריכה.
הכול השתנה אחרי שבעה באוקטובר, כאשר השחיינים היהודים נדהמו מהיחס שהפגינו לטבח עמיתיהם למים, בעוד שהצעירים הערבים חשו שהעולם מתעלם מהמצוקה המתמשכת של בני עמם.
במסר אופטימי, הקבוצה בהצגה מתגברת על המתח, ומתאחדת לטובת המטרה המשותפת - להצליח. בעיר המורכבת הזו, אולי המורכבת בעולם, זהו מסר מעודד, במיוחד בימים מתוחים אלו. בתוך המורכבות הזו, מרכז הספורט יכול, אולי, להוות דגם של איך ירושלים יכולה לתפקד. בעיר שבה 40% ערבים (המתגוררים ברובם באזורים שסופחו לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, ורובם אזרחים ירדנים אך הם תושבי ישראל - עניין מורכב בפני עצמו) ו-30% חרדים, ראוי להפנים שיש בעיר גם "אחר", להשלים עם קיומו, ולשתף איתו פעולה.
אשקר אם אומר שהחזרה שלי למרכז הספורט אחרי שמחת תורה לא לוותה בחשדנות ומועקה. אבל בעיר שמגדירה את עצמה בירת הנצח המאוחדת (הגם שהיא מפולגת ומסוכסכת, שלא לומר עניה) מוטב למצוא דרך לחיות ביחד, לשחות ביחד, ולהזיע ביחד בסאונה. ולחייך למראה ילדי "גן השלום" וגם הגננות - יהודים, מוסלמים ונוצרים.
קיבוץ כרמים בנגב המזרחי (סמוך למיתר) הוא קיבוץ מתחדש, ובו כ-100 משפחות. נותרו בודדים מהגרעינים המייסדים של תנועת השומר הצעיר. יתר התושבים בחרו, בכוונת מכוון, לחיות ביישוב מעורב ובו דתיים וחילוניים. כאשר מגיע הזמן להתרחב, יש הקפדה על שמירת היחס המספרי, כדי שאלו ואלו ירגישו שיש להם מקום, ושאינם מיעוט בקהילותיהם. השכונות החדשות מעורבות, ואין מצב שדתיים או חילוניים יהיו שכנים רק של אנשים כמותם.
איך זה עובד בפועל? תוך התחשבות וכבוד הדדי. למשל, הבריכה פתוחה בשבת, אבל המשתמשים מתבקשים לא להפעיל מוזיקה. גן הילדים משותף, ובבוקר יש תפילה לאלו ומפגש לאחרים. בתי הספר הם מחוץ לישוב, לפי הזרמים המקובלים, אבל ילדים שחיו בשכנות כל חייהם לומדים להכיר את האחר ולכבד אותו, להבין שיש אמת שונה מזו שהוא גדל עליה, ולדעת שיש צורך להתחשב, בלי לשכנע ולהשתכנע.
למה אתה גר דווקא כאן? שאלתי אדם שנולד וגדל בקיבוץ של בני עקיבא. הוא הסביר שבתקופת ההתנתקות הוא הבין את הנזק שנגרם לחברה ולמדינה מההתבדלות במעין גטאות של אנשים דומים, תוך ביטחון מלא בצדקת דרכם, חוסר הבנה לאחר, ורצון לשכנעו ואף להכריעו. לטעמו, אם ישראל חפצת חיים, חייב להתנהל שיח מבין ומכבד בין כל חלקי האוכלוסייה. אנחנו לא בתחרות, אלא נדרש מאמץ משותף. לצד כ-20 ישובים מעורבים דומים, יש גם רשת של 150 מוסדות חינוך מגן ועד סוף תיכון, ומכינות קדם צבאיות, שפועלות לפי אותו עיקרון.
כאשר מנדלה אמר שבני אדם חייבים ללמוד לשנוא - הם יכולים ללמוד לאהוב, הוא הסביר שמטבעו, בלב האנושי יש יותר מקום לאהבה מאשר לשנאה. אפשר להסכים, אפשר להתווכח. בעת הזאת, נסתפק בסובלנות ובכבוד הדדי.
טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ, והייתה בין היתר שגרירה בדרום אפריקה.