זהו זה ודוח רולניק מלעיגות ומסיתות נגד מי שהוא "אחר" - גם אם הוא חצי מהמדינה

אני עובד בתאגיד השידור הציבורי מיום הקמתו, אבל את הטור הזה אני כותב כצרכן מן השורה, צופה בין צופים, המממן את שידורי "כאן" ומרגיש שמישהו משתמש בכסף שלי כדי לפגוע בי.

על שתי סדרות אני מבקש לדבר כאן. האחת "זהו זה", השנייה "דוח רולניק". הראשונה מוגדרת כתוכנית סאטירה, השנייה מוגדרת כתוכנית תחקירים. זו לא קשורה באמת בסאטירה, זו לא קשורה באמת בתחקירים. על פניו, שתי תוכניות שאין ביניהן קשר. בפועל, תוכניות שמפיצות את אותה תעמולה חד־צדדית נגד אותם ציבורים, ובדרכן שלהן מבטאות שורה תחתונה אחת: הטלוויזיה שייכת לקבוצה שלנו, של ישראל הישנה והטובה, אנחנו נעשה בה מה שבא לנו, ומי שזה לא מתאים לו מוזמן להמשיך לממן אותנו ולסתום את הפה.

אדגיש: אני לא מדבר על תוכניות מוטות או בלתי מאוזנות. אני מדבר על סדרות שבבסיס שלהן שמו לעצמן למטרה לפגוע בכל מי שהוא ה"אחר" - להסית נגדו, להלעיג אותו ולסמן אותו כפסיכי ומסוכן - גם אם ה"אחר" הזה הוא חצי מדינה.

שתי הערות מקדימות להגנת זהו זה. האחת, שכשהייתי ילד הם הצחיקו אותי. השנייה, שקטעי השירה שלהם - של גליקמן, בראבא, מושונוב, קושניר וגידי גוב - הם קסם אמיתי.

מה לגבי הסאטירה? ובכן, כאן צריך לומר את האמת. החבר'ה מזהו זה לא מצחיקים. אפילו לא קצת. אבל מכיוון שלא בביקורת הומור עסקינן, אשים את הסוגיה הזו בצד, ואתמקד במה שחשוב לי יותר. למה אני מתכוון? לכך שאני נדרש לממן מהכיס שלי סדרת טלוויזיה שבזה לי ומסיתה נגדי על בסיס קבוע.

ושלא תבינו לא נכון. יש לי חוש הומור. אני אפילו מבין שאנחנו - הימניים, הדתיים, המתנחלים, אלה שתומכים בקואליציה שבראשה נתניהו - אנשים מצחיקים. שכל מה שאנחנו עושים ואומרים וחושבים הוא בסיס טוב לסאטירה. אבל תגידו, נראה לכם הגיוני שאנחנו היחידים שכאלה? האם יכול להיות שאין פה עוד קבוצה מצחיקה? שעושה שטויות? שראויה לביקורת? למערכון? תבחרו בעצמכם, שמאלנים, ערבים, קפלניסטים, מישהו.

כי אם 99% מהלעג של זהו זה היה עליי, ואחוז אחד היה על מישהו אחר, הייתי מחריש. זו נראית לי חלוקה הוגנת. אבל צפיתי בכל 29 הפרקים של העונה הנוכחית של התוכנית ולא מצאתי מילה אחת נגד מישהו שהוא לא אני.

מה יש בפרקים הללו? הנה לכם תקציר: בנימין נתניהו טיפש, פחדן, מגוחך, אחד שהמדינה לא חשובה לו ושכלום לא מעניין אותו חוץ מהמשך השלטון. לימור סון הר־מלך צווחנית, דודי אמסלם מטומטם, מירי רגב טיפשה, בצלאל סמוטריץ' אהבל, אורית סטרוק קיצונית, והדתיים והמתנחלים כולם הם חבורה פסיכית, הזויה ומגוחכת למראה. ואני מסתכל על זה ותוהה, למה אני צריך לשלם על זה? האם כל הנהלת התאגיד חושבת שזו התמורה שאני אמור לקבל כצרכן?

קחו דוגמה: בעקבות אירועי 7 באוקטובר, וביתר שאת מאז נכנס צה"ל לרצועת עזה, יש בינינו מי שצפו ועלו אצלם הגעגועים לגוש קטיף. אפשר להתווכח איתם, אפשר לנסות לטעון מולם טענות ביטחוניות, וטענות מדיניות, ולהסביר להם שהם טועים. אבל חבורת השמאלנים של זהו זה בוחרת להלעיג אותם.

באחד המערכונים מוכרזת תחרות חמשירים שכותרתה "חוזרים לגוש קטיף עכשיו". שלושה עלו לגמר התחרות. שלושתם חובשים כיפות מצחיקות. שלושתם נראים כמי שנמלטו הרגע מהמחלקה הסגורה. לשלושתם נבחרו בקפידה שמות מטומטמים וכתובת מגורים אידיוטית. הראשון הוא שרוליק אביגרץ מהתנחלות "חריצי שומרון", השני יוחנן קריפנר מהיאחזות "תל חצץ", השלישי ג'פרי גירפטשיין מ"מצפה עקשנים".

מצחיק, נכון? ובכן, שימו לב לחמשירים. הראשון: "יש גוש שפיר וגוש ממאיר, יש גוש חלק וגוש שעיר, יש גוש מעיק וגוש מציק, אבל הגוש הכי עדיף זה גוש קטיף". השני: "הילדים נסעו לחוגים, לבית הספר ולגן ברכב ממוגן, בדרך למכולת פצמ"רים עפו עלינו מכאן ומכאן, אני יורה על עזתים ועזתים זורקים רימון עליי. אוי גוש קטיף, מה רבים געגועיי". השלישי: "יושב בחוף של עזה על המים, עוזי בכתף וגלוק במכנסיים, ברברה עם שכפ"ץ מכינה צהריים ודייוויד הקטן צורח 'מצאתי צמיג עם חשיש במים', זה חיים נהדרים שלנו לפני ההתנתקות, בשביל לחזור לשם שווה לנו למות".

ואני רוצה להגיד כמה דברים על הכיעור הזה. תושבי גוש קטיף לשעבר, שגם הם מממנים מכיסם את זהו זה, לא עשו רע לאיש. אתם חושבים שההתנתקות הייתה מוצדקת? סבבה. אתם חושבים שהיא שיפרה את מצבנו הבטחוני? נו, בסדר. אבל ללעוג כך לאנשים שלא חטאו ולא פשעו ומפעל חייהם חרב? לצחוק כך על מי שהמדינה הרסה את ביתם ועקרה את מתיהם מבית העלמין שלהם? להשוות אותם ל"גוש ממאיר"? זה באמת מצחיק אתכם? והדחקה על זה שהם נאלצו להתגונן מפני הטרור, ולנסוע ברכב ממוגן, היא באמת נושא לבדיחה על חשבונם?

נסו לדמיין שבעוד עשר שנים תוכנית טלוויזיה תסתלבט על תושבי קיבוץ בארי שנאלצים להיות מאובטחים, רק כדי שהנוח'בה לא יחטפו אותם שוב ולא יאנסו שוב את בנותיהם. נשמע לכם סביר? יכול להיות שמערכונים כאלה מותר להפיק רק נגד דתיים ומתנחלים?

והנה החמשיר שמסיים את המערכון: "בשנה הבאה בנווה דקלים, כשעלינו שומרים אלפי חיילים". וואו, מחזיקים את הבטן, נכון? אגב, תגידו, זה שיר שמתאים רק לנווה דקלים? כי למיטב זכרוני ממש ברגעים אלה שומרים "אלפי חיילים" גם על מנרה ועל דן ועל דפנה. יכול להיות שמבחינתו של תאגיד השידור הציבורי חיילים שמסכנים את עצמם על הגנת קיבוצי הצפון זה אחלה, אבל חיילים שמסכנים את עצמם על הגנתם של מתנחלים זה סאטירה ששווה מערכון?

וזה לא מערכון חריג. הסיפור הזה חוזר על עצמו בעוד מערכון, שבו נראים שני בני זוג, היא עם שביס ושמלה ארוכה, הוא - אלחזק שמו, חחחח - עם כיפה שמונחת על ראשו, איך לא, כמו קוני למל. שניהם, כמה מצחיק, מתעניינים בהתיישבות בגוש קטיף. ערבים שהיו אויבים שלנו ב־48 וברחו מבתיהם במה שהם מכנים "נכבה" וחולמים לחזור ליפו ולרמלה, לא הצחיקו מעולם איש בתוכנית סאטירה כמו שמצחיקים אזרחים ישראלים אומללים שאיבדו את בתיהם בנצר חזני ובגני טל.

הלאה. בשישה מערכונים שונים ניסו אנשי זהו זה לצחוק בחודשים האחרונים על ערוץ 14 שהוא מוטה, שהוא חד־צדדי, שהוא מאשים את השמאל בהכל ועוד. פעם אחת הציגו את השעשועון "שאלה קשה לראש הממשלה" שמראה איזה חיים קלים עושים ב־14 לנתניהו. פעם אחרת ירדו על הערוץ הימני שמאשים בכל הצרות את אוסלו ואת ההתנתקות.

צריך לשפשף את העיניים כדי להיווכח עד כמה יכול הגמל שלא לראות את דבשתו. אספר לכם משהו. אני כמעט שלא צופה בשידורי אקטואליה. אין לי אנרגיות לזה. זה מעצבן אותי. יש לי פטור מהקרדיולוג. ערוץ הספורט עובד אצלי במשרה מלאה. במעט שאני צורך בכל זאת משהו מהערוצים האחרים, הולך וגדל הנתח של ערוץ 14. למה? כי זה הערוץ היחיד שלא צועק לי דרך המסך שהוא שונא אותי. ומכיוון שאני בסך הכול בחור צנוע, די לי בזה.

וכשבזהו זה צוחקים על החד־צדדיות של ערוץ 14, הם לא מבינים שהבדיחה היא על חשבונם. כי כשאתה משדר 29 פרקים רצופים של סאטירה נגד נתניהו ונגד הימין ונגד המתנחלים ונגד בן גביר ונגד סטרוק ולא מקדיש דקה אחת למערכון נגד מישהו אחר, אתה לא באמת יכול ללעוג למישהו על החד־צדדיות שלו.

וכשאתה משדר בערוץ שמעניק לגיא רולניק במה חופשית לקדם את העמדות הפוליטיות שלו ולהציג את כל מי שלא נראה כמוהו כאסון מהלך, בלי להביא ולו עמדה אחת שסוברת אחרת, אתה לא באמת יכול לצחוק על ינון מגל או על "הפטריוטים". וכששלושה ערוצי חדשות רוקדים על הכתפיים במשך חודשים ארוכים עם שקמה ברסלר, הדבר הכי מגוחך זה לצחוק על ערוץ 14 שהוא תומך פוליטית במשהו או במישהו. מצחיק אתכם שבערוץ 14 מזכירים את אוסלו ואת ההתנתקות? אותי מביך שבערוצים האחרים התרומה של אוסלו ושל ההתנתקות לאסון שקרה לנו, לא עולה לדיון.

לפני שבוע, אחרי שהתפרסם שיתחיל לעבוד כחזאי וכמגיש תוכנית כלכלית בערוץ 14, מצא את עצמו גם דני רופ מושא למערכון. שהרי כל מי שמשתף פעולה עם השטן, גם אם הוא רק מדווח לשטן על מפלס הכנרת, ראוי שיידע שלכל שבת יש מוצאי שבת. ומה הכי מביך? שבזהו זה שברו את הראש איך הכי טוב לצחוק על רופ, ובחרו להציג אותו כמי שעובר ל־14 רק בגלל שמשלמים לו שם הרבה כסף.

תגידו, חברים, אתם באמת משוכנעים שהסיפור של הכסף הוא הדרך הכי טובה לצחוק על רופ, שמקבל את שכרו מבעל בית פרטי, בעוד אתם מקבלים את הכסף שלכם, שמשמש אתכם ללעוג לדני רופ ולחצי עם, מהכיס של דני רופ ושל אותו חצי עם?

אבל כל זה מחוויר לעומת הסיפור הבא. בסוף כל תוכנית "הפטריוטים" נוהג המגיש, ינון מגל, לקום ממקומו, ולתת פתחון פה לכמה שניות לנציג מהקהל. באחת התוכניות ניגשה אל המיקרופון של מגל אורחת כזו, מזל חביב שמה, שדיברה על הצורך להיות מאוחדים, אבל הבהירה ש"קודם כל צריך לנצח את האויב מבפנים". לא יפה, לא ראוי, ועדיין צריך לזכור שמי שעומד מאחורי הטקסט הזה איננו מנכ"ל משרד החוץ אלא אישה מהקהל, שאיש מאיתנו לא מכיר.

בזהו זה, לא תאמינו, החליטו לעשות עליה מערכון. כן, כן. המערכון על "מזל מאשקלון". אבי קושניר התחפש למזל וחיקה אותה, עם המטפחת על הראש, עם החי"ת, עם העי"ן, ועם כל ארגז הכלים המזרחי שאפשר לצחוק עליו, וגידי גוב עשה ממנה במשך 3 דקות מטומטמת שלא מבינה דבר.

אתם מבינים? אהוד אולמרט מכנה שרים בממשלה "אויבים" ו"מחבלים", הסופר חיים באר קורא לציונות הדתית "סרטן", הבמאי בני ברבש אומר על ראש הממשלה שהוא "האויב הגדול ביותר שקם למדינת ישראל מיום היווסדה", ראש השב"כ לשעבר כרמי גילון משווה את הימין הדתי לחמאס ולדאעש, המחזאי מוטי לרנר רואה את הילדים העזתים שנהרגו מאש צה"ל ונזכר בילדים היהודים שנשלחו למותם על ידי אדולף אייכמן, וזהו זה בוחרת להקדיש מערכון ל"מזל מאשקלון", אישה שהופיעה בקהל באחת התוכניות בערוץ 14, כי היא דיברה לא יפה. תגידו, זה אמיתי?

דיברנו על היטפלות לזוטות רק משום שהן במחנה הלא נכון והראוי ללעג? הנה לכם עוד דוגמה, כדי שלא מדובר במקרה, אלא בתוכנת ההפעלה של התוכנית הזו. לאחרונה החליטו בזהו זה להקדיש מערכון לח"כ משה פסל מהליכוד, שהוגדר כמי ש"מתבלט באלמוניותו". במשך כמה דקות הלעיגו כוכבי התוכנית את ח"כ פסל כמי שלא עושה שום דבר בפרלמנט, כמי שכלל לא מגיע לעבודתו בכנסת, וכמי שאפילו להתפטר הוא לא מוכן כי כדי לעשות את זה צריך להגיע למשכן.

האמת, אני לא מכיר את האיש, מטוב ועד רע, אבל טרחתי ונכנסתי לאתר הכנסת כדי לבדוק האם הנוכחות בכנסת של האיש האלמוני הזה נמוכה עד כדי כך שראוי להקדיש לו מערכון. ובכן, ברשימת הנוכחות של חברי הכנסת, מהיום שבו נכנס אליה משה פסל ועד היום, הוא ממוקם במקום ה־66 מבין 120 הח"כים. יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, נמצא במקום ה־87. יו"ר מפלגת העבודה מרב מיכאלי, נמצאת במקום ה־97. ראש האופוזיציה, ראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד, נמצא במקום ה־106.

עכשיו, תגידו לי, באיזה עולם תוכנית סאטירה שמתלבטת על הראש של מי ללכת בטענה שהוא לא בא עבודה, מעדיפה לעזוב את מיכאלי, את ליברמן ואת לפיד, ולהתמקד במשה פסל? שמעו לי, כך נראות כל התוכניות. אם אתה לא איש ליכוד או מתנחל, אתה פרח מוגן. זו הפקה שמתחילתה ועד סופה הוקמה כדי ללכת על הראש של יריביה הפוליטיים.

ועוד מילה על יאיר לפיד. אם הייתה פה תוכנית סאטירה נטולת פניות פוליטיות, לפיד היה תופס אצלה חצי מזמן השידור. אלמלא התקשורת שלנו הייתה כולה פוליטית, לפיד היה מוצג כפי שהוא באמת - מירי רגב על סטרואידים. אין משפט שאמר, שלא אמר את היפוכו. אין עמדה אידיאולוגית שהציג, שלא הציג באותה רמת שכנוע את העמדה האידיאולוגית הנגדית לה. תפיסת העולם שלו יותר גמישה מלינוי אשרם. כמות המשפטים שיוצאים מהפה שלו, שאין בהם היגיון פנימי ושברור שגם הוא עצמו לא מבין אותם - עצומה.

וכן, הוא מגיע לעבודה בכנסת הרבה פחות ממשה פסל, ותרומתו לפרלמנט הישראלי נמוכה מים המלח. אם לפיד מקבל עדיין יחס מכבד באיזשהו אולפן, זה רק בגלל שהוא מגיע מהקבוצה הנכונה. תעבירו אותו לליכוד לתקופת ניסיון, וכל הזהו זה של העולם הופכים אותו בדקה לאידיוט של הכיתה.

אינספור מערכונים הקדישו בזהו זה כדי להציג כל שר שהעז לשאול משהו את בכירי צה"ל בישיבת הממשלה - כברברי, כאלים וכחסר תרבות. באחד המערכונים מוצג הרמטכ"ל כמי שמחולץ מישיבת הקבינט בסיועו האדיב של חיליק מגנוס. במערכון אחר נראה הרצי הלוי יוצא מהישיבה כשהוא בוכה. במערכון שלישי מוצגת בלעג השרה אורית סטרוק, אחרי שהעזה להקשות בישיבת הממשלה על בכירי מערכת הביטחון.

וזה מדהים שאחרי 7 באוקטובר, אחרי המחדל הביטחוני הגדול בתולדות המדינה, האיש הכי מאותרג בתוכניות הסאטירה, אלה שמספרות לנו שהן עוסקות בביקורת נוקבת, הוא האיש שעומד בראש המערכת שאחראית על ביטחוננו.

ומי מוצג בתוכניות הללו כמו בדיחה? אמ"ן שישן על האף? השב"כ שנרדם? העיתונות שלא שאלה שאלות, וכל פרשניה הסבירו שאם נסדר לערבים פרנסה יהיה פה שקט? חלילה. תוכניות הסאטירה נמצאות רק כדי לתת לימין בראש, ומי יותר ימין מאורית סטרוק?

וכך, קושניר ומושונוב מציגים שוב ושוב את הרצי הלוי כקרבן של הסיטואציה, ואת סטרוק - היחידה שהטרידה אינספור פעמים את מערכת הביטחון בשאלות על הפעילות של אונר"א, ועל ההתחמשות של חמאס ועל המוצרים שאנחנו מזרימים לעזה - כליצנית. למה? פשוט מאוד. סטרוק באה מהמפלגה הלא נכונה. סטרוק מסתובבת עם המראה הלא נכון. סטרוק גרה בכתובת הלא נכונה.

לזהו זה, מסתבר, יש מה להגיד גם על הפילוג בעם. מי אחראי לפילוג הזה? באחד המערכונים נראה חיקוי של שר המשפטים יריב לוין, כשהוא מסביר שמה שמאיים עליו יותר מכל זו האחדות בקרב החיילים. "אני וחבריי בקואליציה עשינו לילות כימים כדי לקרוע את העם. אסור לנו לתת לחבורת המרצחים של חמאס להחריב את החזון שאליו הובילה הממשלה, ולחבל בשנאת החינם שיצרנו פה בעמל רב".

איזה צחוקים. רמטכ"לים לשעבר קראו למילואימניקים לא להתייצב לשירות. טייסים הודיעו שלא יבואו לטייסת. אין יום שלא מתפרסמות אצל ישי פרידמן בערוץ 14 - כן, היחיד שמפרסם דברים כאלה - הקלטות של אנשי רוח ואנשי מחאת קפלן שמטנפים על הציונות הדתית ורואים בה אויב. בהפגנות של השמאל מככבים שלטי "ביבי בוגד", אבל היחיד שפוגע באחדות בעם ישראל זה יריב לוין.

עכשיו, תראו, אם בזהו זה היו מסבירים שלוין אחראי לכל הפילוג בישראל חוץ מפילוגון אחד קטנטן שלו אחראי מישהו מהקבוצה הפוליטית שלהם, הייתי חי עם זה בשלום. אבל בזהו זה לא מוכנים להשאיר אפילו פינה אחת לא ברורה. הם הטובים, האחרים הרעים. הם בני האור, כל השאר בני החושך. הם מחזיקים את המדינה, והימנים והליכודניקים והנתניהוהים והדתיים והמתנחלים הורסים אותה.

תוכנית אחרי תוכנית אני שואל את עצמי איך, לעזאזל, הם לא מצליחים לייצר דמות אחת של אדם עם כיפה שאיננו נלעג? מה, לא יצא לכם להיתקל בכאלה ברחוב? כולנו עילגים? כולנו מסוכנים? כולנו שוטים? "אני שירלי", מציגה את עצמה בזהו זה שוטרת דתיה, עם כיסוי ראש, מומחית למחשבים, "ולמדתי מחשבים באולפנת 'מחשבי אדושם' בעתניאל עלית". וואו. פיפי.

בתחילת השבוע שודר בחסות השידור הציבורי עוד מיזם תעמולתי, חד־צדדי, שונא, שהשורה התחתונה שלו דומה לזו של זהו זה. מאחורי המיזם הזה עומד גיא רולניק. פעם עיתונאי. בשנה האחרונה פעיל מחאה. "פעמיים נאמתי בקפלן, וכן, גם בעפולה, קרית ביאליק, חיפה, ירושלים, רעננה, עמק בית שאן ונהלל", הוא מספר בסרט.

צריך להגיד כבר כאן את מה שהיה ראוי להיות ברור מאליו. להפקיד כספי ציבור בידיים של פעיל במחאת קפלן כדי שזה יכין סרט הערצה לגיבורי מחאת קפלן, זו הורדה של השידור הציבורי לזנות. לקרוא למוצר הזה "תחקיר" - זה חילול הקודש ממש. אם אי פעם יתקיים פה הליך שיבקש לסגור את תאגיד השידור הציבורי, ההחלטה לתת לרולניק להשתולל פוליטית על חשבון הארנק של כולנו, תהיה ראייה מספר 1 בהליך הזה.

רולניק בחר שורה של אנשים, ממוביליה של המחאה נגד מה שהוא מכנה "ההפיכה המשטרית", והפך אותם לגיבורים שלו/שלנו. לאורך 50 דקות הסרט הוא לא שואל אותם דבר ולא מאתגר אותם בדבר, ולו למראית עין. הוא זה הם, והם זה הוא. אם הייתם נותנים לשקמה ברסלר את הכסף שקיבל רולניק כדי להכין סרט על המחאה, "דוח רולניק" זה בדיוק מה שהיה יוצא לה.

הסרט מלווה את אילן שילוח, פרסומאי וקמפיינר שעמד מאחורי הרבה ממה שראינו במחאה. אין לי עניין להתווכח עם שילוח עצמו או עם עצם הריאיון איתו, רק עם האופן שבו זה נעשה. שילוח מפזר סיפורי אגדות, ורולניק, "מגיש תכנית תחקירים", אפילו לא חושב לבדוק אותם.

כך לדוגמה, אחרי שרולניק מגדיר את שילוח "המבוקש מספר 1 בקרב המטה של נתניהו", מספר לו שילוח: "אני יודע ששלחו אליי מרגלים, חקירות פרטיות. הגיע אליי איזה איש עסקים, הוא בא אליי למשרד ואמר לי שיש לו הרבה מאוד כסף, והוא יודע איך לעצור את ההפיכה המשטרית ולעשות קמפיינים וכל מיני דברים כאלה. הבנתי שזה סוג של חוקרים פרטיים שמנסים להכשיל אותי... הוא נשלח על ידי גורמים שרוצים לפעול נגדי במחנה השני". סיפור מעניין, לא שווה לבדוק אותו? מה שמו של איש העסקים הזה? לא כדאי לברר את העניין במקום לסמוך על הסיפור של שילוח?

בהזדמנות אחרת מספר רולניק ש"הקרבה המשפחתית אל ראש אמ"ן הביאה אל שילוח גורם מקורב לשלטון עם רמז עבה: אל תחדש את המחאה ובתמורה מפלס המתקפות יירד". מי זה אותו "גורם מקורב לשלטון"? לא ברור. האם לא כדאי לספר לנו עליו או לבדוק אם הסיפור אודותיו נכון? בכל זאת, תכנית תחקירים, אתם יודעים. ובכן, רולניק לא בודק. רולניק לא שואל.

50 דקות מצייר לנו רולניק, על חשבוננו, את ציורה של המדינה בעיניו. טובים מול רעים, דמוקרטים מול קיצוניים משיחים. שום מורכבות, שום שאלות, שום תהיות, שום עמדה אחרת. צפיתי ביצירה הזו ותהיתי מי המטורף שאישר לממן אותה מהכיס שלי. אני בכלל לא נכנס לשאלת הרפורמה, טובה או רעה, הכרחית או נוראית. יש לי את דעתי שלי, ואני מכבד גם את דעתם של החולקים עליי. וכאן בדיוק הנקודה. שתאגיד השידור הציבורי לא מכבד את מי שחולקים עליו. כלומר אותי. וזה בלתי נסבל. נראה לכם הגיוני שבמשך 50 דקות לא תשודר ולו מילה אחת שלא תציג את הממשלה הנבחרת כאוסף של משוגעים, קיצוניים וחורבניסטים? נראה לכם הגיוני שחצי מדינה צריכה לממן את התעמולה הזו נגדה, בלי שקולה יישמע?

באחד הקטעים של הסרט מקריין רולניק: "פעילי המחאה מתריעים מפני התוואי המסוכן, אבל איש מהם לא מדמיין את האסון שיכה בנו ב־7 באוקטובר". רוצה לומר, אם היינו מקשיבים לפעילי המחאה, הטבח לא היה מתרחש. ברקע של כל זה, אגב, הוא מראה את תמונתה של הגיבורה שלו, שקמה ברסלר, זו שעודדה את חיילי צה"ל שלא להתנדב לשירות מילואים.

הוא לא שואל שום שאלה על הסרבנות. הוא לא מעיר שום הערה על מי שאיימו להוציא מכאן השקעות ולפגוע בכלכלה. הוא לא אומר שום אמירה על ההחלטה של המוחים לפגוע בצה"ל. חסימת כל המדינה זה סבבה. מדורות על איילון זה אחלה. עזבו את זה שזה חד־צדדי. זו לא עיתונות. אני מכיר את ראשי התאגיד. מכיר ומוקיר. אין אחד מהם, אני מוכן להישבע בזה, שראה את הסרט וחשב שמדובר ביצירה עיתונאית ראויה.

אפילו לרגע לא עולה במוחו של רולניק האפשרות שהאסון של 7 באוקטובר הגיע גם בזכות זה שהאויב ראה את החברים שלו מודיעים בהמוניהם שלא יבואו לצבא. "כשאתה רואה את ישראל חלשה - אתה תוקף", מסביר שילוח את מה שעשה חמאס. נו, והאם קריאות לא להתגייס למילואים, לא עזרו לחמאס לראות את ישראל חלשה? רולניק לא שואל.

רולניק מציג את אנשי המחאה כאילו הם שנושאים בנטל הביטחוני. אין אצלו זכר לעובדה שמיפוי הנופלים במלחמה מלמד שאחוזים גבוהים מהם באו מהמגזרים שעליהם הוא מטנף בתוכנית שלו ושאותם הוא מציג כקיצוניים, כאנטי דמוקרטיים, ככאלו שבאו לשרוף את המדינה. המוני אזרחים התגייסו, הקימו חמ"לים עצמאיים, גייסו תרומות מחו"ל, רכשו ושינעו כמויות ענק של ציוד ללוחמים, אבל מי שיצפה ב"דוח רולניק" יתרשם שרק גורמי המחאה משמאל התגייסו לפעילות הזו.

רגע לפני סיום התוכנית מגיע האירוע שאורז לחבילה אחת את כל תפיסת עולמו המסיתה והמכוערת של רולניק. זה קורה אחרי שהוא מסביר עד כמה הוא סולד מהאפשרות שהחברה הישראלית תתחבר בעקבות המלחמה. "כמה זמן אפשר לרוץ עם העניין הזה של 'ביחד'", הוא מעיר לאחד המרואיינים שלו. "צריך להגיד בשלב מסוים 'לא, אנחנו רוצים לשנות את פניה של המדינה. לא כולם ייכנסו תחת אותה מטריה'".

"סיסמת 'ביחד ננצח' וההלם מהטבח", הוא מתאר, "הובילו לרגע המוזר של מפגש 'אחים לנשק' עם נציגי כמה מהקבוצות הכי קיצוניות בישראל, אלה שתמכו בהפיכה המשטרית". עזבו את זה שאצל רולניק "אחים לנשק" נמצאים בצד המואר והלא קיצוני, גם כשעל המסך נראה אחד ממנהיגיהם, רון שרף, זה שלפני המלחמה הכריז שאם תבוטל פיסקת ההתגברות הוא לא יתייצב למילואים, גם אם מדינת ישראל תותקף. אני שם את זה בצד.

עברתי על הפרצופים של מי שנפגשו עם "אחים לנשק". אותם "קיצוניים", שמבחינת רולניק הם מוקצים מחמת מיאוס. היה שם הרב איתן אייזמן, ששניים מנכדיו, האחים נועם וישי סלוטקי, נהרגו ב־7 באוקטובר כשזינקו מביתם בלי שאיש קרא להם, ויצאו להילחם במחבלים בקיבוצי העוטף. היה שם הרב רא"ם הכהן, ראש ישיבת ההסדר בעתניאל, שארבעה מבוגריה נפלו במלחמה. היה שם הרב בני קלמנזון, שבנו אלחנן נהרג מאש מחבלים כשיצא לחלץ מבתיהם את תושבי קיבוץ בארי, ואחיינו פדיה מרק נפל גם הוא בקרב. היה שם הרב דוד פנדל, ראש ישיבת ההסדר בשדרות ש־3 מבוגריו נהרגו במלחמה. היו שם גם אחרים.

מבחינתו של רולניק האנשים האלה "קיצוניים" שלא ראוי לשבת איתם סביב שולחן אחד. וזו בדיוק התחושה שהעביר לי השבוע תאגיד השידור הציבורי. שהוא צריך את הכסף שלי כדי לרכוש מוצרים ולערוך את השולחן, אבל אין לו עניין לפנות לי כיסא סביבו. השבוע, לא בפעם הראשונה, הרגשתי שמישהו כייס אותי.