למתבונן מבחוץ על היחסים המידרדרים בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ליו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ עשויה לעלות לפרקים תחושה עזה של דז'ה וו. כמו בסיבוב הראשון שלהם ביחד, אי אז בממשלת הקורונה ב-2020, גנץ נחלץ בתחילת המלחמה להציל את נתניהו מאסון לאומי ונכנס בפטריוטיות מתחת לאלונקה בשעת האסון הגדול ביותר שידעה ישראל; וכמו בסיבוב הראשון, זה לא לקח יותר מדי זמן עד שנתניהו החל לזלזל ולחבוט בגלגל ההצלה שלו.
גנץ העניק לנתניהו זמן וחמצן להתאוששות ברגע הכי נמוך בקריירה שלו, ולגיטימציה פנימית ובינלאומית לניהול אחת המלחמות הקשות בתולדות המדינה. אבל הוא, מתחילת הדרך, לקח אותו כמובן מאליו ולא נתן שום דבר בתמורה, ובמיוחד לא אם זה מיצר קונפליקט מול מול מי משותפיו בקואליציה, שממשיכים לנווט את ההגה לכיוונים קיצוניים. כל הדרישות של המחנה הממלכתי לשנות את סדרי העדיפויות בתקציב נענו בגיחוך, ההתחייבות להאריך את כל המינויים הביטחוניים בתקופת המלחמה נזנחה לטובת הנקמות של בן גביר בנציבת שב"ס, הבקשות לקבל החלטות על היום שאחרי בעזה מוסמסו במשך שבועות.
קבינט המלחמה, שלפי ההסכם אמור להתכנס כל 48 שעות, מזומן מתי שנוח לו, בתמרון עם הקבינט המורחב עם בן גביר וסמוטריץ', ובהתאם לצרכים הקואליציוניים והדיפלומטיים המשתנים שלו לפרקים.
בשבוע שעבר, נתניהו מידר את גנץ ואיזנקוט מהתייעצויות מכריעות על המו"מ להשבת להשבת החטופים בקהיר. כמו פלשבק שמעלה נשכחות מן העבר, מהמגעים על הסכמי אברהם בקיץ 2020, שראש הממשלה הסתיר ממי שהיה אז ראש הממשלה החליפי, נתניהו מנסה לשמור את הקלפים המדיניים הכבדים קרובים לחזה שלו בלבד, כדי לתמרן אותם לפי החליל שלו. וגם כשנדמה שהוא מנסה לקיים יחסי עבודה תקינים, זה לצרכים אינסטרומנטליים אישיים; השבוע, הוא כינס את קבינט המלחמה שלוש פעמים, ממש לפי הספר, וגנץ אפילו הגיע לישיבת הממשלה, לראשונה מזה זמן רב, כדי לאשר פה אחד הצהרה נגד הכרה חד צדדית במדינה פלסטינית שאושרה בהמשך השבוע בכנסת ברוב נדיר של 99 ח"כים, הכל לפי חליל הקמפיין של נתניהו. אמש, קבינט המלחמה שיגר, ביחד, את המשלחת הישראלית להמשיך את שיחות החטופים בפריז, ובהחלטה משותפת אף הרחיב את מנדט המשא ומתן, אבל באותה שעה ממש, התמרון של נתניהו נמשך: בדיון נפרד, הוא אישר עם סמוטריץ אלפי יחידות דיור חדשות במעלה אדומים בתגובה לפיגוע, מבלי שגנץ ואיזנקוט היו אפילו בלופ.
גנץ צובר בשקט את כל הטריקים והשטיקים, התמרונים, הדחיות וההפרות, ומסתפק בעקיצות ונזיפות מזדמנות בהצהרות הטלוויזיוניות השבועיות כדי להביע את מורת רוחו, אבל המסר החזק יותר משדר שהוא לא הולך עדיין לשום מקום. "צריך להביא את החטופים הביתה, זה הדבר הכי חשוב", הוא אמר אתמול למפגינים הקפלניסטיים שהגיעו מחוץ לביתו בראש העין כדי ללחוץ עליו לפרוש. "אנחנו במלחמה", השיב, ודיבר על הצורך בבחירות בהסכמה, ולא דרך הרחובות. ובכן, נתניהו הבהיר השבוע מה התאריך המוסכם מצדו - בעוד שלוש שנים - כמה שיותר רחוק ממחדל ה-7/10 שרשום על שמו ועל שם ממשלתו. בשיחות סגורות עם חברי ליכוד הוא מדבר על המחצית הראשונה או השניה של 2025. כל חודש נוסף עם גנץ מקרב אותו עוד קצת אל תאריך היעד.
להבדיל מהסיבוב הראשון עם נתניהו, בממשלת הקורונה, אז גנץ צנח בסקרים אל פאתי אחוז החסימה, הפעם הוא זינק בדעת הקהל לשיאים שלא ידע מאז הכניסה שלו לפוליטיקה וכבש מחדש את בכורת ההתאמה לראשות הממשלה. הוא יודע שחלק לא מבוטל מהמנדטים החדשים שלו יעברו בהזדמנות הראשונה למועמד חדש או ישן במפלגת ימין, אך לבינתיים - רובם מעדיפים אותו בפנים, ולא להשאיר את נתניהו רק עם בן גביר וסמוטריץ' מושכים לצדדים. זה גם החשש הגדול של משפחות החטופים, שיקיריהן לא יהיו הדבר הכי חשוב, כלשונו של סמוטריץ', אם גנץ ואיזנקוט לא ילחצו עבורן מבפנים. אבל ככל שנתניהו מתמרן וממדר אותם מקבלת ההחלטות המכריעות - גם טיעון ההשפעה האחרון נשחק ונשאלת השאלה אם יש עוד טעם בשותפות, מלבד משיכת זמן.
התוצאות של הפסגה בפריז עשויות במידה רבה גם לקבוע את עתיד קבינט המלחמה. מי שיסמן את הסוף של הסאגה לא יהיה גנץ, אלא איזנקוט, שכבר הודיע בראיון לאילנה בעובדה בחודש שעבר שהוא יודע מה הקו האדום שלו, שקשור גם לחטופים וגם לאופן שבו צריך לנהל את המלחמה הזו. "מסמך איזנקוט" שחשף השבוע ירון אברהם בחדשות 12, עם הביקורת הקשה כלפי הדשדוש של נתניהו וקבינט המלחמה בקבלת החלטות משמעותיות והשגת מטרות הלחימה הוא איתות נוסף שהסבלנות שלו מתקצרת ומקרבת אותו אל הדלת. גם כאן, יש תחושה קלה של דה ז'ה וו לצלע השלישית בפעם הקודמת, גבי אשכנזי, שבשלב מסוים אמר לנתניהו "חלאס" והציב אולטימטום פומבי למשחקי התקציב שלו, למורת רוחו של גנץ שרצה למשוך עוד זמן. אבל המעמד הציבורי והערכי המיוחד של איזנקוט, שהתעצם מאז ששכל את בנו גל, מקנה לקול שלו כוח אחר, וברגע שהוא יחליט לצאת - לגנץ לא תהיה ברירה אלא ללכת אחריו ולצאת איתו החוצה.