"אם לא נישבר, לא נוכל להמשיך": הקב"נית של הלוחמים בעזה פותחת את כל הפצעים

ב-7 באוקטובר היתה קצינת בריאות הנפש של פיקוד דרום, רס"ן ליאור טורחנסקי, בביתה בשדי אברהם שבחבל שלום, לא הרחק מגבול רצועת עזה. "ב-06:30 בבוקר שני הילדים הקטנים שלי שיחקו בממ"ד, ואני פתחתי חלונות לאוורר את הבית", היא נזכרת. "הבת הגדולה שלי, בת 8.5, ובעלי ישנו. בזמן שהלכתי להכין קפה, פתאום אני שומעת שיגור רקטה, ואני אומרת לעצמי: 'מה הקשר?' חשבתי שזו טעות, לפעמים קורה שיש להם אחד טועה כזה...".

רגעים ספורים לאחר שקראה לילדיה לממ"ד, כבר הבינה שמדובר באירוע גדול יותר. "היתה הרעשה מטורפת. הקטנה שלי, שזה הכי לא מתאים לה, נכנסה מתחת למיטה. הגברתי את המוסיקה בחדר כדי שהילדים לא ישמעו את הרעש שבחוץ. זה עבד".

זמן קצר לאחר מכן הם יצאו מהממ"ד כדי להביא את הטלפונים הניידים לשם, ולהתעדכן במה שקורה בחוץ, כי השיגורים נמשכו ונמשכו. לדבריה, מהר מאוד התברר להם שמחבלים חדרו לאזור. "התחלנו לקבל הודעות מכיתת כוננות. בעלי יצא החוצה להביא נשק ולהילחם איתם. עשינו חלוקת תפקידים, הוא יוצא להילחם - אני שומרת על הילדים. הוא היה צמוד לרבש"ץ כל היום. אני זוכרת כשאמר לי: 'אם יגיעו מחבלים בודדים זה בסדר, אם יגיעו עשרות זה סיפור אחר'", היא מספרת.

תוך שהיא שומרת לבד על ילדיה, ליאור לא בזבזה אף רגע מיותר, ונכנסה לתפקידה. "בשעה 07:00 בערך הבנתי מה קורה, ושוחחתי עם הקב"נית שלי, שהוקפצה. נתתי הנחיות. למרות שאף אחד לא ביקש ממני, הקפצתי חיילי מילואים", היא מספרת.

האימה והחרדה מכך שהמחבלים נמצאים על סף דלתה לא הניחו לה: "שמענו יריות ממש קרובות, שאנחנו לא רגילים לשמוע. היה שלב מסוים שחשבתי שזה נגמר. הייתי בטוחה שהמחבלים כבר מחוץ לבית. השלמתי עם זה". היא ניסתה להתקשר לבעלה, אך הוא לא ענה. "הילדים היו בשקט".

ולמרות זאת בכל אותו זמן, כשהיתה קליטה, דאגה ליאור לארגן את הצוותים שלה. "בשלב מסוים שאלתי את עצמי: 'אני באמת מתעסקת בחיילי המילואים שלי כשאני הולכת למות?' מצד שני זה משהו ששמר עליי ממש טוב", היא מודה. "אני חושבת שהייתי בתפקידי חיי. גם כאמא. אין תפקיד חשוב מזה: לשמור על הילדים שלך וכקב"נית של פיקוד דרום".

בסביבות השעה 17:00, כשלכל המפקדים בגזרה ברור שחוליות מחבלים חדרו למרחב ואורבות לחיילי צה"ל ולאזרחים, מעדכנת כיתת הכוננות את האזרחים בבתים הנצורים, שתתבצע פעולה מאובטחת לחלץ אותם מהאזור. "זה היה מלחיץ לקבל את ההודעה הזו. זה יצר עוד יותר לחץ", אומרת ליאור. "בעלי הסביר לי שזה קשה לכיתת הכוננות להילחם בידיעה שהמשפחות שלהם בבתים. בשעה 18:00 התחילו להוציא אותנו.

"עליתי על הרכב, נסענו בשיירה. ליוו אותנו עם נשקים שלופים עד לנקודה מסוימת, בה הוחלפו הכוחות שליוו אותנו. בזמן שבעלה חזר לשדי אברהם, אנחנו נסענו לכפר אוריה, כשלוש שעות נסיעה מהבית כשבאותו זמן יש אזעקות. נסיעה סיוטית".

רק בשעה 22:00, כשהגיעו ליעדם, ליאור חלפה על פני טלוויזיה וראתה 'כ-150 הרוגים'. היא לא האמינה. "לא חשבתי שיש לחימה ביישובים. לא דמיינתי כזו דרמה". למחרת בבוקר עלתה על מדים, והגיעה אל הפיקוד. "מאז אני במלחמה".

קצינת בריאות הנפש של פיקוד הדרום, מסבירה, כי אף תרחיש לא הכין אותם לאירועים כל כך קשים של רצח, אונס, הרס, כיבוש יישובים, ומראות זוועה עמוק בתוך שטח מדינת ישראל. "אין תרחיש כזה. הקב"נים שלי הגיעו לגזרה כבר ביום שבת, והחלו לתת מענה. צוותים לטיפול בתגובות קרב התחילו לעבוד. בגלל שעוד היו מחבלים בשטח הם לא יכלו להגיע לאוגדת עזה, ולכן פתחו משרדים בשדה תימן".

ההלם שאחז במדינה שלמה, האיץ את גיוס קציני בריאות הנפש במילואים והמטפלים השונים במערך של בריאות הנפש. "רובם היו במבצע צוק איתן במשך יותר מחמישים ימים. הם הגיעו לפני שמישהו ביקש מהם. המחויבות שלהם היתה מטורפת. הם הבינו ישר את גודל האירוע", מציינת ליאור.

כבר ביום הראשון עלתה השאלה היכן למקם את הצוות, מאחר שאוגדת עזה נכבשה על ידי מחבלים ובמקום נזרע הרס משמעותי, כולל במרפאה. "עלו שאלות כמו: איך את שולחת אותנו למקום שבו אנחנו מרגישים לא בטוחים, אבל אמרתי לעצמי שאנחנו חייבים להיות מקדימה. הרי איך אני יכולה להגיד לחיילים לחזור למפקדת אוגדת עזה אם אנחנו לא יכולים להיות שם? אני מזכירה שהיה חשש לחדירת מחבלים לא רק באוגדת עזה בימים שלאחר מכן אלא גם לשדה תימן. יש לי תמונות שהקב"נים מאבטחים את פתח הכניסה למשרדים. לא נערכנו לזה".

סיפור חיי משפחתה של רס"ן ליאור מרתק. סבה שלום וסבתא צילה עלו כזוג חברים מארגנטינה במסגרת עליית הנוער ושובצו בקיבוץ ניצנים. חודשים ספורים לאחר מכן, ביוני 1948 במהלך הקרב על ניצנים, נפלו בשבי המצרי והיו כלואים במצרים במשך תשעה חודשים. לימים, במסגרת עבודת השורשים על משפחתה, ליאור גילתה כיצד התנהלו סבה וסבתה בשבי, וכיצד היו מחליפים מכתבים בקופסאות סיגריות כדי להעביר מסרים. פעם אחת החליט הסבא לעקור שן ולו בלבד כדי לראות את חברתו, לימים אישתו, שעבדה אז במרפאה המצרית.

לאחר החתימה על העסקה לשחרור שבויים, ושחרורם, הפכו סבה וסבתה למקימי קיבוץ עין השלושה במועצה האזורית אשכול. "סבא שלי, בן 97.5, כואב מאוד את מה שקרה בקיבוץ שהקים. אלו תחושות שקשה לבטא במיוחד כשאתה היית ממקימי הקיבוץ", סיפרה ליאור, שמשפחתה מתגוררת במקום עד עצם היום הזה. לדבריה, חברה של סבה נרצחה ביישוב בשבת השחורה. "הסיפור של סבא וסבתא מלווה אותי כל הזמן, ומקבל ביטוי אחר בתקופה הזו. אני מחוברת לחבל ארץ הזה בנשמה. אנחנו מחוברים מאוד לאדמה הזו".

לאחר שסיימה ליאור את שירותה כמדריכה בחיל האוויר, היא למדה עבודה סוציאלית. עם חזרתה למערכת הצבאית כקצינת בריאות נפש, שירתה בבסיס חצור, וחוותה את מבצע צוק איתן כקב"נית באוגדת עזה. לדבריה, באותה תקופה היו אירועים חריגים שהיה צורך לטפל בהם, וכבר אז הבינה כי על קציני בריאות הנפש להיות כמה שיותר קרובים ללוחמים ולמפקדים בחזית, וזאת כדי לצמצם את שלב הטיפול מרגע החשיפה למראות הזוועה או תמונות הקרב.

"בצוק איתן עשינו דברים שלא עשו מעולם. אנשים הגיעו משדה הקרב במשך כל שעות היממה וקיבלו טיפול באותו יום, ולא בתום לחימה. מעולם לא קרה שעשינו התערבות קבוצתית בשטחי כינוס", היא אומרת. "רוב ההתערבויות הן מאוד פשוטות. רוב האנשים רוצים לנרמל את האירוע, כלומר להחזיר להם תקווה שכנראה יהיה בסדר תוך ימים או שבועות. כי זה מה שקורה לרוב", היא מסבירה. "בצוק איתן הרגשתי מאוד משמעותית. בלי הרבה מאמץ ביחס למה שנתפס, אנחנו יכולים לעשות טוב. השפענו על מאות".

למרות שהיקף העבודה במהלך מבצע צוק איתן לא התקרב לזוועות של ה-7 באוקטובר, היו בו גם רגעי שבירה. "פגשתי קצין מילואים שנכנס לרצועה וחזר עם מראות מאוד גרפיים", היא נזכרת. "ככה אנשים פוסט-טראומטיים, מגיעים עם תיאורים מאוד גרפיים של מה שהם ראו. הוא פתח את הדלת... והרגשתי שכל הכובד שהוא הביא איתו משדה הקרב נשאר אצלי. זה כל הזמן עלה לי. קוראים לזה טראומטיזציה משנית. אתה לא חווה את הטראומה אבל מישהו מתאר לעצמך את זה ברמה כזו שאתה מדמיין וחווה את זה".

לאחר המבצע התקדמה ליאור בדרגות ובתפקידים, בהם קצינת בריאות הנפש של לשכת הגיוס בבאר-שבע. באוקטובר 2022 נכנסה לתפקיד בפיקוד הדרום, והאיצה היערכות למלחמה וטיפול בדור שחווה קורונה. "הרבה מתגייסים ביקשו טיפול וזה עלה באחוזים גדולים. בפן החברתי, הם לא היו רגילים להיות ביחד", היא אומרת. "המלחמה הזו עשתה להם 'קורס מזורז' איך להיות כל הזמן ביחד. קודם לכן הם היו רגילים לתקשר אחד עם השני בטלפון, בווטסאפ. בלחימה אין להם מכשיר סלולר. זה מאוד אינטנסיבי 'הלהיות ביחד'. האופן שבו המלחמה החלה הבהיר כמה הדבר חשוב, כמה זה בונה חוסן, אין רוח גבית גדולה יותר".

ליאור מתגאה בפעילות של חייליה מראשית המלחמה ובדגש על 7 באוקטובר. "קיבלנו החלטה ברורה. האנשים שלי יהיו בכל מקום. חמ"לים, תצפיות, גדודים. שלושה קב"נים לחטיבה, כולל מוכנות להיכנס פנימה ולתת מענה לצוותים הרפואיים שיחוו רגעים קשים. לקראת התמרון הקרקעי? התחלנו בשיחות עם מפקדים ולוחמים". על הקושי לספק מענה לכולם היא אומרת: "כל לילה חשבתי: 'אלוהים, איך אני מגיעה לכל מי שאני צריכה להגיע אליו?', והפחד הזה ליווה אותי. ואני רוצה חשיפה וטיפול בכולם. אנחנו יורדים לרזולוציה של מפקד ששמע בקשר על אירועים קשים, כמו בשבועיים אחרי 7 באוקטובר, כשנסעת בשטח וראית את הרכבים השרופים ואת הגופות. זו חוויה קשה".

השלה הבא היה הטיפול ב"ריענונים", כשהכוחות יצאו החוצה אל העורף. "נערכנו לקבל אנשים עם תגובת קרב מתמרון. זה קלאסי. החלטו שהקב"נים יהיו פרוסים בכל מקום. בקדמיות של החטיבות, בעורפיות בשטחי הכינוס, ובקבוצות במוצבים. לא היה לי מקרה שלא היה לי את מי לשלוח. צברנו סד"כ של מטפלים. המפקדים בשטח מחונכים לדרך הזו - דיווח על תסמינים. הם יודעים שאם הם לא הצליחו לטפל בעצמם בשטח בחייל הם מדווחים לנו ואנחנו מטפלים".

לדבריה, התמרון הקרקעי מגביר את הלחץ הנפשי, ופניות רבות מתקבלות ממפקדים שמבקשים עזרה. בעקבות זאת, היא מספרת, הקב"נים פנו אליה בבקשה להיכנס לרצועת עזה ולהתחיל בעבודה. "אני תמיד חוששת ממשהו שאין לו גבולות ברורים. חששתי שקב"ן שנכנס יישב שם ויפתח מרפאה... צריך להיכנס ולדעת טוב טוב מה הוא עושים. לכן, בהתחלה נכנסו לסיוע למ"מים, מ"פים, מ"גדים ומח"טים בשטח. יום אחר כך הגיעה פנייה בעומק השטח. קב"ני מילואים הציעו להיכנס לטפל ביחידת מילואים ששדרת הפיקוד שלה נפגעה. הם ישבו בחדר חשוך, בית פלסטיני, עם פנסי ראש, וזה באמת היה מטורף.

"אם לא היינו עושים את זה, אולי הם לא היו משלימים את המשימה", היא מסבירה. "הלוחמים חוו קשיים גדולים. מה הסיכוי שאני אצליח להחזיר אותם ללחימה? ועם איזה נרטיב הם ילכו אחרי זה, 30 שנה קדימה? הם היו צריכים התערבות של קב"ן וזה עבד. בסוף המשיכו להילחם". קציני בריאות הנפש העניקו סיוע גם באסון בו התפוצץ וקרס מבנה במרכז הרצועה, שהביא למותם של 21 חיילים.

מתחילת התמרון טיפלו קציני בריאות הנפש של פיקוד הדרום באופן פרטני בכ-4,000 חיילים. 1,700 שיחות קבוצתיות הועברו, כשבכל אחת מהן 20-15 חיילים. מתוך התמרון יצאו 700 לוחמים עם תסמינים מטרידים ו-82% חזרו ללחימה.

"יכול להיות שמישהו יחווה הרבה אירועי לחימה ויפגין חוסן, ובסוף יהיה אירוע אחד ש'ימשוך' את כל האירועים שחווה, או שיהיה אירוע מזעזע אחד, כמו זה ב-7 באוקטובר ובתמרון. וזה לא משנה מי אתה. האירוע הוא אירוע קשה להתמודדות. השאלה היא, האם מישהו יסחוב את זה כל חייו? זה תלוי הרבה מאוד במה שאנחנו נעשה. עיקר המאמץ שלי הוא לאתר את אלו שלא הגישו בקשה מתחילת המלחמה. אני לא יכולה לחכות שיגיעו אלי, תסמינים יכולים להתקבע בינתיים. הגמישות שלי תהיה פחותה בשלב מאוחר מדי. אני רוצה להגיע אליהם לפני שהם מבינים שהם צריכים אותי בכלל".

היא מתארת את אופן הטיפול: "אני עובדת עם חייל כדי להשלים את החורים בזיכרון שלו, כי ככה זיכרון טראומטי נראה. זה הכרחי מאוד, אחרת הוא סוחב איתו את החורים האלה במשך שנים. הטראומה עובדת כך, שאנחנו לא רוצים להיזכר בזיכרון מקוטע, כדי שלא יציף אותנו".

על מתחמי הריענון לחיילים היוצאים מהרצועה היא אומרת, "הצבנו בהם הרבה קב"נים. ירדנו לפרטים קטנים. עיצבנו בעצמנו את המתחמים. שלא יראה יותר מדי מנותק אלא עדיין עם צביון צבאי. קבענו טיפול כחלק מלו"ז החטיבה. חברנו למפקדים ואחר כך לחיילים. היו חדרי קב"ן ובמידה שהיה צורך היו מבצעים פרטנית".

היא מתייחסת לאנשי המילואים והטיפול בהם: "חייל שמגיע למילואים מרגיש תלוש. הבית המשיך להתנהל, אבל אתה לא היית שם. מול החיילים תרגלנו כאילו שהם יוצאים הביתה. אמרתי להם בשיחות: 'אתם תרגישו שפתאום אתם לא קשורים, פתאום מנחיתים עליכם את הילדים, שאתם רוצים לחזור חזרה לצוות, שרק הצוות מבין אתכם, שהאישה לא מבינה אתכם. והם אמרו לי שהם לא מבינים איך אני יודעת את כל זה. לא בגלל שאני חכמה אלא כי ככה זה עובד. יש שם משהו משותף לכולם".

בהקשר זה היא מתייחסת גם לחשש שהמלחמה תביא לעלייה באחוז הגירושים: "אני מקווה שהיא לא. אמרנו לאנשי המילואים: תיצרו קשר. דברו עם האישה. תמנעו מלא להגיד כלום, ממצב שאין שיח. דרך אגב, גם הוא לא מבין מה עבר עליה בתקופה הזו. הוצאנו דף מסרים למילואימניקים ולמשפחות. קיימנו זום לבני ובנות המשפחה. בדגש על יחידות עברו אירוע רב נפגעים. אני לא אחראית לדבר עם משפחה, אבל עשינו את זה, כי הבנו שאם לא נתייחס לעורף המשפחתי אז נפגע בחוסן של החיילים. אני גם שואלת מפקדים בכירים, אם הם מדברים עם ההורים שלהם. כל אחד עונה לי משהו אחר. למשל הערב אני הולכת לדבר עם הורים של לוחמי סיירת שנפגעה".

בעיני ליאור, אין כלל כעס שהציבור חזר לשגרה לאחר 7 באוקטובר. "אני מפונה משדי אברהם", היא מזכירה. "ביום שישי הלכתי עם טייץ לקניון לקנות לילדה שלי מחברת לפני כניסה למסגרת חדשה. למה הכוחות הלוחמים שם? כדי להעניק לאחרים שגרה. יש ציפייה לחזור לתפקוד מלא. זה הכי חשוב. החזרה לתפקוד הוא מציל חיים".

לטענתה, דווקא אירוע בסדר גודל של 7 באוקטובר עשוי להוסיף לחוסן. "זה מגדיל את היקף צדקת הדרך והמשימה. ואז הקשיים האחרים מתגמדים בסוף. העניין הוא פרופורציה", היא מגלה. "המכה שקיבלנו מאוד גדולה. אז - כשקר לך בעזה, וקשה לך, אתה נזכר שאתה פה בגלל אזרחים חטופים. המפקדים אומרים ללוחמים לצאת מהרצועה, אבל הלוחמים מבקשים לחזור חזרה כדי לחזור לחברים שלהם, וכי הם מדברים על החשיבות של המלחמה".

לבסוף היא אומרת, "כשחייל חוזר הביתה אני אומרת למשפחות, שהוא לא יחזור אותו דבר. אבל תוך מספר ימים או שבועות, ברוב המקרים, הוא חוזר לשגרה. המסר הוא: החייל לא יחזור אותו דבר אבל שזה דבר הגיוני. האם היו לנו רגעי שבירה? ברור שכן. אני חושבת שאם אתה לא נשבר אתה לא יכול להמשיך. אני רוצה להאמין שמי שסגרנו לו את האירוע יוכל להתגבר ולהמשיך".