בשמחת תורה הייתי אצל אמא שלי בבני ברק. את האזעקות שמענו, כמו כולם. בבוקר, אחרי הקפות שניות, חבר לקח אותי הצידה ואמר לי: זה רציני. במוצאי שבת הסעתי את הילדים הביתה, לאלעד. ומאז ארבעה וחצי חודשים אני במילואים.
אני סרן במילואים, משרת כיום כרב צבאי בבית חולים סורוקה. התפקיד שלנו הוא לזהות פצועים והרוגים. 48 השעות הראשונות היו נוראיות. כאוס מטורף, קטסטרופה. מאז אני עושה משמרות של יממה, ואף 48 שעות. את משרד עורכי הדין שלי כמעט סגרתי. אני פוגש לוחמים, משפחות, פצועים, אנשים בהלוויות. וחרדים אין שם. אני חוזר הביתה, לאלעד, ואין שם פצועים. גם בצוות שלי, אני לצערי החרדי היחיד. זו בעיה.
פגשתי בצבא רב בכיר מהציונות הדתית, ששאל: אם היו בחירות, לא היו מוציאים את בחורי הישיבות לרחוב? אז איפה הם עכשיו במלחמה? זה היה דוקר.
גדלתי בבני ברק בשנות ה-80 ולמדתי במוסדות החרדיים הקלאסיים - תלמוד תורה סאטמר, ישיבה קטנה ואחר כך ישיבות מיר ואור ברוך. עסקתי בחינוך והוסמכתי לרבנות. הייתי רב מלמד בישיבת בית שמעיה, כולן ישיבות מיינסטרים של החרדים. ראיתי סביבי המון נוער נושר - בחורים טובים שלא הצליחו לעמוד במסלול שיעדו להם.
במקביל התחתנתי - והיום אני אב לשישה וסב לשניים. יש לי בן אחד חייל, ובן בחור ישיבה, חתן אחד אברך וחתן שני שניגש למבחני לשכה. כשיצאתי מהכולל, גבר חרדי לא יכול היה לעבוד אם לא שירת בצבא. התגייסתי לשלב ב': טירונות והשתלבות במאגר המילואים.
במקביל לשירות במילואים, יצאתי לעולם המקצועי. בגיל עשרים ושמונה, כשאני לא יודע את ה-ABC, הלכתי לעשות תואר במשפטים. את התואר השני עשיתי באוניברסיטת תל אביב, ושם גיליתי שבניגוד לתחושה הבסיסית שחרדי מסתובב איתה - תחושה שכולם רוצים "לחלן" אותו - המציאות הפוכה לגמרי. בכל חג או אירוע יהודי הייתי מארח אצלי בבית - והרגשתי שאנשים היו צמאים לדעת ולהכיר.
זו הסיבה שמצאתי בית בתנועת הרבעון הרביעי, ואני חושב שהיא מהווה בשורה אמיתית לחברה החרדית. זו תנועת המונים כלל ישראלית עם 100 אלף פעילים - חילונים ודתיים, חרדים, מסורתיים. הרבעון הרביעי היא תנועה מגוונת, עם רצון אמיתי ליצור שותפות עם החברה החרדית, שמנסה להציע סדר יום חדש לחברה הישראלית. סדר היום החדש הזה הוא מה שהחברה החרדית צריכה אחרי 7 באוקטובר.
בחודשים האחרונים, השתנה האופן שבו החברה החרדית מתייחסת לשייכות שלה למדינת ישראל ולצבא. אם פעם חיילים חרדים פחדו לחזור הביתה במדים, כיום חרדים מסתובבים עם מדים בבני ברק, ואומרים להם "שכוייח". חיילים הם גיבורים בכל גן ילדים ותלמוד תורה. נתוני הגיוס החדשים עדיין לא מראים עלייה; אני מאמין שהנתון הזה צריך להימדד ממרחק הזמן.
אבל זה לא יקרה לבד. הציבור החרדי הוא הציבור הכי צומח בישראל - וכציבור משפיע אנחנו נדרשים לקחת אחריות. אין ספק שמי שיושב ולומד בבית המדרש, ממלא משימה חשובה ושם הוא צריך להישאר. אבל לא כולם יכולים - או רוצים - לשבת וללמוד. ובינתיים, לביטחון של מדינת ישראל חסרים הרבה חיילים. במצב הביטחוני הנוכחי, ישראל חייבת צבא גדול וחכם. זו עובדה.
ולחבריי החילונים אומר: אתם לא מבינים את הפחד של החרדים. אם נעשה את תהליך הישראליזיציה שהחברה הישראלית דורשת מאיתנו, נאבד את הזהות שלנו. לכן, השינוי צריך לבוא מלמטה. בחברה החרדית יש לפחות 40% שנמצאים על רצף בין חרדיות למודרניות ומעוניינים באפשרויות שילוב. אנחנו צריכים להתחיל בהם - ומשם השינוי יתפשט.
אנחנו יכולים ללמוד מהפטנט של הרב אלי סדן - המכינות הקדם צבאיות. הוא ראה שהציבור שלו שולח חבר'ה לצבא והם חוזרים דתל"שים, ואז הבין שלפני היציאה לשליחות בעם ישראל, הוא יבנה להם זהות מבוססת, יציבה וערכית. השיטה הצליחה - עבור הציונות הדתית, גיוס משמעותי דווקא מחזק.
כבר עכשיו מתחילות לקום יוזמות מקומיות - למשל מכינות קדם צבאיות שמיועדות לחרדים. גם ישיבות הסדר חרדיות כבר יש, שתיים. הן בונות לצעיר החרדי עמוד שדרה ערכי. הוא לומד את הדף היומי, ועל זרמים בחברה הישראלית. זו הזדמנות היסטורית לייצר שילוב חדש - תוך כדי שמירה על הזהות. להשתלב בישראליות, מתוך זהות ערכית חרדית.
הכותב הוא סרן במילואים, חברת הנהגת תנועת הרבעון הרביעי, עורך דין, פרמדיק ורב צבאי