החטופים אינם חשובים? ככה זה כשהמשיחיות הופכת למדיניות

קודם כל - ולמרות הדברים המקוממים, צריך לתת גם לשר האוצר, בצלאלא סמוטריץ' את יומו במשפט התקשורת: הוא לא התכוון לומר שהחטופים אינם חשובים, הוא בוודאי לא התכוון שצריך להפסיק לפעול למען שחרורם, אלא רק ביקש להדגיש שבמכלול השיקולים של אומה, כפי שהיא מתבטאת בדיוני הממשלה, יש גם נושאים חשובים אחרים.

בעיניו למשל מיטוט חמאס קודם לשחרור החטופים. מדובר בדעה לגיטימית, אך האם היא גם מוסרית? כאן כבר מתגלה המנגנון שהוביל את סמוטריץ' אל הדברים - והוא אולי פוגעני פחות, אבל למרות זאת, מטריד הרבה יותר.

נניח לרגע למשפחות החטופים - אלא מתכתבות עם הטקט הירוד של שר האוצר הרבה יותר מאשר עם תוכן הדברים. לו אני בנעליהם, אחרי כמעט 140 ימים שיקיריהם בשבי, עם עצבים רופפים ומנעד רגשות הזוי שמטלטל בין תקווה לייאוש, הדבר האחרון שהייתי רוצה לשמוע משר בכיר בממשלה הוא שיש לפניו דברים חשובים יותר.

לפחות מהבחינה הזאת ניכר שסמוטריץ' מסרב להפנים את כובד האחריות שרובצת עליו: מדינת ישראל (ובעיקר המשפחות והמתנדבים שמסייעים להם) הופכים את העולם במטרה שעניינם לא ירד מעל סדר היום - והנה בא שר ומסביר שיש דברים חשובים יותר. גם אם לא לכך התכוון, הרי שזה נשמע נורא.

יש דברים שמותר לחשוב ולא לומר בקול, ויש דברים שמותר לומר בקול בחדר סגור ולא בשיחה עם התקשורת. אם שר האוצר לא מבין את זה, הרי שהוא אינו כשיר למלא את תפקידו.

בממשלה נורמלית הוא היה נקרא לשיחת נזיפה אצל ראש הממשלה, אולי אפילו מתבקש להניח על השולחן את מפתחות משרדו. במציאות הפוליטית בישראל סביר יותר להניח שנתניהו הוא שחושש מהרגע שבו סמוטריץ' יבקש ממנו להניח את המפתחות, אבל נניח לזה, כי ניסיון למסגר את הפרשה במונחים של מחלוקת פוליטית יהיה מראש החמצה: מדובר, לשם שינוי, במאבק אידיאולוגי, בהתנגשות בין שתי תפיסות עולם.

בעיניו של סמוטריץ' - ובאמת, עזבו אתכם מפוליטיקה, עם ישראל הוא שלם גדול מסך חלקיו. הפרט נמדד לא על פי זכותו שלו להתקיים ולשגשג, שקודמת לכל זכות אחרת, אלא על פי תרומתו למסע. איך אוהבים לומר מי שסבורים כך? "עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה".

ההתנגשות שלו לפיכך אינה עם בן גביר מימינו או עם גנץ משמאלו, אלא עם כל מי שאינו שותף לאותה התפיסה שלפיה הפרט חשוב רק בשירות שהוא יכול לעשות למען הכלל.

יהיה מי שיאמר שסמוטריץ' בסך הכל מבטא את רוח הציונות, הן כבר כ-150 שנה שיהודים-ציונים מקריבים את עצמם על מזבח חלום (ומציאות) הבית הלאומי. לכאורה הוא מתכתב עם חזונם של מנהיגי היישוב, עם אבות הציונות, שהרי אחד הדברים שאפשרו את קיומנו הכמעט-נסי אפילו בעיני חילוני, היה נכונות להקריב קורבן למען הכלל.

הבעיה עם סמוטריץ' הוא שהוא מקדש את המסע, לא את היעד. אם זה נשמע מורכב מדי, ננסה לפשט. דוד בן גוריון למשל, שאין לחשוד בו שלא היה מחויב בכל רמ"ח אבריו להגשמת הציונות, ייזכר לנצח בזכות הפנטזיה שלו לא רק על שוטר יהודי, אלא גם על גנב יהודי וזונה יהודייה. כמובן שבן גוריון לא ייחל לשני האחרונים, אבל הוא השתמש בדימוי כביטוי של נורמליות, הרי גם לעם סגולה יש חולשות משלו... כלומר, בן גוריון האמין שניצחונה הסופי והמוחלט של הציונות יגיע רק כשנהיה עם ככל העמים, על הדבש ועל העוקץ.

הגישה הפרגמטית הזאת לא הייתה כמובן נחלתו הבלעדית של השמאל הציוני. גם חמשת ה"ממים" של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג המחנה הרוויזיוניסטי, עסקו במחויבותה של המסגרת, המדינה ומוסדותיה לרווחתו של הפרט. לכן זה אולי לא מפתיע שגם חזונו של מי שנחשב לניצי יותר, אביו-מולידו של הימין הישראלי, הוא תחום בזמן: בסוף נצליח להקים את קיר הברזל בינינו לבין שכנינו, או אז נוכל להגשים את המסגרת שתאפשר לפרט לשגשג בתוכה.

שתי הגישות האלה, הגם שצמחו לשתי עמדות פוליטיות מנוגדות, משקפות את הגישה לפיה הציונות היא מסעה של היהדות לעבר הנורמליות, היא הדרך ולא המטרה. המטרה היא מדינה לעם היהודי, כאשר יובטח קיומו-קיומנו כאן, ייתם המסע.

הכמיהה הזאת לנורמליות שתאפשר חיי רווחה אינה מבטלת את הכורח להקריב קורבנות בדרך, כי כל עוד קיומנו מוטל בספק, נגזר עלינו לחיות על חרבנו. התפיסה הזאת מקובלת גם על מתנגדיו הפוליטיים החריפים ביותר של סמוטריץ', שהתייצבו להגנתה ביום פקודה (הרבה יותר משהעז שר האוצר עצמו להתייצב, עת התקמבן לשירות מקוצר ועורפי. מה שלא מונע ממנו לדבר גבוהה על התגייסותו המפעימה של הציבור הדתי-לאומי. היא אכן מעוררת השראה, אבל כשהיא באה מפיו, הרי שהוא בבחינת "טובל ושרץ בידו").

מה עניין שירותו הצבאי הנפסד של סמוטריץ' לדבריו אודות החטופים? תכף נגיע גם לזה, אבל קודם כל להבדלי הגישות, שמבטאים לשם שינוי מחלוקת אידיאולוגית של ממש.

השותפים לאמונתו של סמוטריץ' אינם שואפים להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, אלא מקדשים את המצעים המוליכים אל מטרה שכמוה כקו-אופק, ככל שתפסע לכיוונה, לא תגיע אליו לעולם: יישבנו את הארץ? אדרבא, עכשיו ניישב את החלקים שכבשנו במלחמה! השגנו "גושי התיישבות" בני קיימא אפילו במרחב העוין הזה? אדרבא, עתה נסתער על כל גבעה חשופה. קנינו אחיזה בנחלת אבות? עכשיו נקנה אחיזה גם בעזה ("נחלת אבות סוג ב'" אם תרצו), כי העיקר אינו ההתנחלות כאמצעי ליישוב נקודה על המפה, אלא מסע שמאחד בין הפיזי לרוחני, מהפכה שלא תיעצר לעולם.

אם אבות האומה התייחסו לציונות כמהפכה ייעודית, הרי שאצל סמוטריץ' הייעוד הוא במהפכה. לפיכך הוא אינו ביטוי שונה של הציונות, אלא אנטי-ציוני במהותו. "ציון" שלו אינה רק ארץ ציון ירושלים, כמו בהמנון הלאומי, אלא היא מושג מטאפיזי, מסע כומתה שלא ייתם לעולם - וכל תפקידנו, תפקידם של הפרטים באומה, הוא להיות תחת האלונקה לנצח.

הבטחתי התייחסות לעברו הצבאי של שר האוצר, ובכן כאשר משווים בין תפיסת העולם שלו לבין הרזומה הפרטי-משפחתי שלו, התוצאות הן עגומות ביותר: סמוטריץ' הוא מהאנשים שיידרשו מכל האחרים את הנכונות להקריב את הכל, בעוד הוא עצמו מוכן להקריב קורבן קטן מאוד.

נניח לאיש ונחזור לאישיו: תפיסת העולם שביטא סמוטריץ' היא מבהילה יותר מכל טעות טקטית בניהול המערכה ואפילו מהמחדל שקדם ל-7 באוקטובר. היא מייאשת בעיקר את מי שסבור שההבדל בין שמאל לימין אינו ביעד הסופי של המסע, שבו נשכון בשלום ובבטחה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, אחרי שכיתתנו את חרבותינו לאתים ואת חניתותינו למזמרות - אלא אך ורק על הטקטיקה, כלומר - על הדרכים שבהן יש ללכת כדי להגיע אל אותו היעד.

הנחת היסוד הזאת מאפשרת לנו להבחין בין יריב לאויב: אם אני בשמאל, הרי שהמתנחל הדתי הוא יריבי, אבל לעולם לא יהיה אויבי. וכמובן הפוך: אם אני בימין, השמאלני הוא יריבי, בעוד שהחמאס הוא אויבי. כך צריך להיות, סליחה - תיקון: כך מוכרח להיות, שהרי אלמלא כן אפשר לסגור את המדינה ואתה את כל המעשה הציוני כבר היום.

והנה בא סמוטריץ' ובפליטת-פה שמסגירה הבדלי גישה נוראיים, מערער על הכלל הזה, כי ברור לנו שכשם שאחרי דגניה באה סבסטיה ואחרי סבסטיה בא תל רומידה ואחרי תל רומידה הגיעה עזה, כך גם יגיע תורה של לבנון (הרי מארזיה נבנה בית המקדש) בצפון או של מצרים בדרום (תבדקו באבני הפינה של הפירמידות ותגלו שחרוט עליהן "ברוך ג'מילי") ומשם הלאה, אל אפריקה (זכר לרומן בין שלמה למלכת שבא) - ואם צריך, נשחרר גם את גוב האריות שבו נכלא דניאל, עד שנצטרך להמציא תוספות לתנ"ך - כי ככה זה כשמקדשים את המהפכה.

יהיה מי שיאמר שכך היה מאז ומעולם: האליטה של העם היהודי רצתה להתייוון, אחר כך להיות ל"גרמנים בני דת משה" ולפיכך הישראלים שחשים קוסמופוליטיות, הם בסך הכל צאצאיהם האידיאולוגיים. בעיני, אודה, זאת רק ההוכחה שהשאיפה לנורמליות ברוכה פיעמה בעם ישראל מקדמת דנא, הציונות לא באה לעולם אלא רק מפני שלא הצלחנו.

אילו היינו מתקבלים כשווים בין שווים בכל מקום בו חיו יהודים, היינו יכולים להמשיך ולמלמל "לשנה הבאה בירושלים" גם בעוד אלפיים שנה, ולראייה: בהכללה לא גסה מדי, אפשר לומר שעם כל הכבוד למטען האידיאולוגי של שיבת ציון בדורנו, יהודים עלו לישראל בעיקר כשהיה להם רע בגולה. עובדה - אפילו בשיבת ציון המקורית, אחרי גלות בבל, השתתף רק חלק מהעם. כחלוף אלפיים שנה היו אלה הרדיפות האנטישמיות שעוררו את הרצל.

בנימין זאב הרצל ביטא את ההתנגשות בין הציונות האמונית לפרגמטית. דווקא החולם הזה, החוזה וההוזה, היה מי שהביא את הפרגמטיזם לשיא עם תכנית אוגנדה. מצד שני, הוא היה גם זה שקבר אותו סופית עם "אם אשכך ירושלים תשכח ימיני", המשפט שאומר כל חתן שנישא כדת משה וישראל, רגע לפני הדריכה על הכוס.

רוצה לומר - המאבק הזה אינו רק בין זרמים שונים שמבטאים גישות שונות, אלא מתחולל לעיתים אף בנפשו של כל יהודי ציוני.

התנגשות הגישות הזאת הגיעה לשיא בעניין החטופים. אפשר בהחלט להסכים עם סמוטריץ': מטרתה של ישראל היא להכריע את המערכה ולהעניש את חמאס ככה שהמראות יראו והקולות ישמעו עד לביירות, עד לטהרן. עד כאן לא רק אני, אלא גם רוב עם ישראל ניצב לימינו, תרתי משמע.

אלא שכאשר הולכים מהטקטיקה אל העיקרון, יאמרו רבים שבסופו של דבר אם המדינה אינה ישות שתפקידה לאפשר את אושרו של הפרט, כלומר - להיות מחויבת קודם כל לשחרור החטופים.

נזכיר כי לא מדובר בחיילים שהתגייסו מרצון למסגרת שבה ביטחונם נתון לאיום בשל שליחותם, אלא גם ובעיקר באזרחים שנחטפו ממיטותיהם כי מדינת ישראל, שבצלאל סמוטריץ' הוא שר בכיר בממשלתה, אפשרה לנורא שבחזיונות להתממש. ולפיכך, ישאלו - מה רבותא לנו בניצחון מהדהד, אם בסופה של הלחימה יהיו גופות חטופינו מוטלות לפנינו? האם אפשר בכלל לדבר על ניצחון במחיר כזה, שהוא ויתור על המהות שלשמה נועדה המסגרת הלאומית?

בעיני סמוטריץ', ככל הנראה שכן. ככה זה שהכלל אינו מסגרת של פרטים אלא ההצדקה לקיומם. באידיאולוגיה המשיחית שהופכת אט אט למדיניות הרשמית של מדינת ישראל, כולנו חיילים - לא רק בין גיל 18-21 ולא רק כשאנו נקראים למילואים, אלא כל העת, כל הזמן - בחיינו, במותינו ואף לאחריו, כשנהפוך כולנו לזיכרון.

זה הדבר המפחיד ביותר במילים המיותרות של סמוטריץ': נתניהו לפחות מסתפק ב"ניצחון מוחלט", בעוד אצל שר האוצר שלו הניצחון הוא רק תחילתה של המלחמה הבאה. האם כבר ציינו שהוא אוהב יותר לחרחר מלחמות מאשר לקחת בהן חלק פעיל?