אני רויטל חרמון. בת 42, נשואה ואם לארבעה ילדים. ה-7 באוקטובר הוא היום שבו חיינו השתנו מקצה לקצה.
התעוררנו לבוקר של מטחי רקטות בלתי פוסקים. ואז, מחבלים השתלטו על העיר שלי, שדרום. הם היו בשכונה שלי. הילדים מבוהלים מקולות הירי, חיילים עם נשקים שלופים סורקים מתחת לבניין. מאות נעדרים, חברים שנרצחו, פחד משתק שחודר לעצמות - לצד הצורך להישאר חזקים ולשדר חוסן וחוזק לבני המשפחה. מרחץ הדמים שהתרחש בעיר הורגש וככל שהזמן עבר - הפחד התגבר.
איך גברו עלינו אויבינו? איך מתרחשת שוב שואה בשנת 2023?
הגענו למלון המפונים באילת מותשים, סובלים מכאב עמוק וסיוטים בלילות. הילדים לא מוכנים להיכנס לשירותים ולמקלחת לבדם. במלון, אין לנו פרטיות, מרחב או משפחתיות.הילדים משתלבים תחילה במרחבי הלימוד במלונות, ולאחר חודש עוברים שוב למרחב לימודי שנפתח עבור ילדי שדרות, דבר שנתן לילדינו עוגן וחוסן נפשי מאוד משמעותי.
לכל הכתבות בפרויקט "כל העוטף"
בעוד המטחים לעבר העוטף נמשכים, והדי פיצוצים נשמעים בעיר, הממשלה מחליטה להאריך את השהות שלנו במלונות עד 7 ביולי, הגיוני בסך הכל. אבל אם נישאר, למעשה, ניוותר ללא מסגרות חינוך ומרכזי חוסן, ועם פתיחת עונת התיירות - גם נעבור למלון אחר.
אך אם בכל זאת תחליטו שלא בטוח לכם לחזור לעיר, כך מציעים בממשלה, נשחד אתכם עם כמה אלפי שקלים - כי הרי כסף קונה הכל חוץ מביטחון. ומצד שני מאיימים - אם לא תחזרו לעבוד בעיר נוציא אתכם לחל"ת.
גוזרים עלינו בכל דרך אפשרית לחזור לשדרות, לאיום הרקטי, לסכנה, לקולות המלחמה הבוערים, בלי שום אמירה מפורשת שבטוח לחזור לעיר כי הרי אין כזאת באמת. אני מזמינה אתכם מקבלי ההחלטות לישון לילה אחד בעיר ולחוות איך זה מרגיש.
אין לי מילים לתאר את ההתנהלות המבישה של הממשלה שעושה הכל על מנת לשחד אותנו לחזור למקום הכי לא בטוח. משרד החינוך שמפקיר אותנו וגורם לטלטלה עצומה בנפש של ילדינו שעתידים לעבור פעם שלישית מסגרת חינוכית בתוך חצי שנה.
אחרי 22 שנה בהם שרדנו, עמדנו איתנים, היינו העוטף החוטף של המדינה. הנה אנחנו מופקרים שוב.
מרבית מתושבי שדרות ואני בהם, לא נחזור לעיר בקרוב. שבענו מכך שאומרים לנו ש"יהיה בסדר, והחלשנו את חמאס". מאסנו מלהיות בובות על חוט של מקבלי ההחלטות. אנחנו נמשיך לנדוד, ננקוט עמדה ברורה: "לא שוב - הפעם משנים מציאות", וכמובן - ייחל לשובם של החטופים.
אך בסופו של דבר - עוד נשוב לשם.