ההחלטה להחזיר את התושבים לעוטף, היא החלטה לא אחראית, החלטה אומללה. אף אחד לא נותן לתושבי העוטף ערבויות, לא שר הביטחון, לא ראש הממשלה. אף אחד לא מבטיח שהכל יהיה שקט, שלא יהיו חדירות מחבלים, שלא יהיו רקטות, שלא יהיו אזעקות צבע אדום.
צריך להיות ברור: עד שאין ביטחון מלא, אנחנו לא יכולים לחזור. עד שאין אזור מפורז, אנחנו לא מגיעים לגור בעוטף עזה. עד שהחטופים לא חוזרים לא פותחים את החינוך. ב-7 באקוטובר איבדנו את האמון בצבא ובמדינה.
ראשי הרשויות בעוטף טעו - אסור היה לפתוח את מערכות החינוך. צריכה להיות אמירה ברורה שלהם שכל עוד אין ביטחון מלא, לא חוזרים ולא פותחים את מערכות החינוך. יש מערכות חינוך ביישובים העורפיים, שאליהם אפשר לשלוח את התלמידים.
הדבר הכי חשוב לנו כתושבי העוטף הוא הביטחון. אנחנו חייבים להיות בטוחים שבטוח פה; שפלוגות של צבא יהיו בתוך הקיבוצים ויקחו אחריות על אבטחת היישובים; שיהיה אזור חיץ מורחב של שני קילומטרים לפחות. רק אז נחזור.
התחושות שלנו בעוטף עזה הן שהדרג הפיקודי הגבוה של הצבא, של אמ"ן, של שב"כ ושל הממשלה חיו בקונספציה שהכל שקט, ושהוצאת הפועלים הפלסטינים תרגיע את המצב. בפועל כנראה זה החמיר את המצב. במשך שנים הצבא פעל בחשיבה הגנתית ולא התקפית. המיגון הפך לדבר החשוב ביותר מבחינת הצבא. תמיד מתמגנים, תמיד מכילים. שנים של הכלה והתגוננות הביאו את 7 באוקטובר.
אני לא רואה את העתיד בעוטף כל עוד החטופים אינם בבית, וחמאס עדיין קיים ויורה לעבר ישראל. ישראל לא יכולה להכריז על סיום המלחמה כל עוד מציאות זו נמשכת. עדיין לא בטוח לחזור לעוטף כשהצבא מדלל את הכוחות ברצועה, וחמאס משתקם בצפון ובמרכז. מי מבטיח לנו שלא תהיה עוד חדירה? סמכנו על המכשול שהצבא הקים, המכשול קרס יחד עם מידניות ההכלה. אנחנו למודי ניסיון מנאומים שקוראים לנו לחזור הביתה מוקדם מדי.