בנצרת הלך לעולמו איש הדת, המחנך, הוגה הדעות ופעיל השלום, האב אמיל שופאני. שופאני, בן ה-76, נודע כמי שהוביל בשנת 2003 מסע משותף של 250 יהודים וערבים למחנות ההשמדה בפולין, שמטרתו הייתה הכרה והשתתפות בסבל היהודי בשואה.
האב שופאני נולד בכפר עילבון שבגליל התחתון, התחנך בסמינר סנט ג'וזף בנצרת, ויצא לצרפת כדי לרכוש בה השכלה אקדמית ותיאולוגית. בצרפת התוודע גם לנושא השואה ולמרכזיותה בתודעה האירופית. בראיון ב-1989 לעיתון "חדשות" אמר שנחרד מהרעיון שיכול לקום בעולם מישהו שיגיד לעם זה או אחר: "אתם לא טובים, צריך לחסל אתכם".
הוא אמר עוד כי אז למד לראות את החיים של היהודים והנוצרים במזרח התיכון בפרספקטיבה יותר נכונה. "ראיתי שיש אפשרות לבנות כאן יחד מדינה. למדתי להבין טוב יותר את הראש היהודי, וחשבתי ששיתוף פעולה בין הערבים-הנוצרים שחיו כאן אלפיים שנה לבין היהודים, יכול להצליח ולסחוף אחריו את כל העולם הערבי - נוצרים ומוסלמים. וגם ראיתי שיש לי חלק בתהליך הזה. התחלתי לחשוב שצריך לשחרר את העם היהודי מהפחד הקיומי. לתת להם להבין שאנחנו הבנו שאפשר לחיות ביחד. כל זה מבהיר למה בחרתי בכמורה. יש לי הרגשת קרבה אל כל האנשים: נוצרים, מוסלמים, יהודים, דרוזים. יש לי הרגשת אחריות כלפי כל האנשים".
ב-1971 שב לישראל ושימש ככומר בכפרי הגליל, וכעבור חמש שנים מונה לנהל את קולג' סנט ג'וזף בנצרת. בית הספר מוכר גם בשמו אל-מוטראן, ונחשב בית ספר יוקרתי שתלמידיו זוכים להישגים לימודיים גבוהים. בתקופתו הפך בית הספר למעורב, ובנים ובנות החלו ללמוד בו ביחד.
בסוף שנות השמונים יזם שופאני תוכנית חינוכית בשם "חינוך לשלום, דמוקרטיה ודו-קיום", ובמסגרתה נוצר קשר בין תלמידי בית הספר לתלמידים יהודים מתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים. בשיחות שקיים עם מורים מתיכון ליד האוניברסיטה אחרי התחדשות העימות הישראלי-פלסטיני באוקטובר 2000, התרשם שופאני שתודעת השואה נמצאת מאחורי תגובותיהם וכעסם על האירועים, ולכן ביקש לעסוק בה.
מתוך הכרה בחשיבותה של השואה בתודעה ובזהות הישראליות, הוא האמין שזיכרון השואה הוא המפתח לפתיחתו מחדש של הדיאלוג בין פלסטינים לישראלים. הוא דחה את הזיקה בין רצונו להשתתף בכאב היהודי לבין הכרת הסבל הפלסטיני, מתוך אמונתו בצורך בהזדהות חד-צדדית בסבלו של האחר כדי לשבור את מעגל הקסמים של הסכסוך. לפרוייקט קרא "מזיכרון לשלום".
שופאני קיבל את ברכתם של מנהיגים ערבים למסע למחנות ההשמדה, בהם נשיא מצרים דאז חוסני מובארק ויו"ר הרשות הפלסטינית דאז יאסר ערפאת. לצד זאת יוזמתו גם זכתה לביקורת בקרב ערבים אזרחי ישראל.
"אנחנו כאן כדי להיות עם העם היהודי"
עם פתיחת המסע בפולין, במאי 2003, נשא שופאני דברים בבית כנסת בקראקוב ושם אמר: "אנחנו כאן כדי להיות עם העם היהודי, בכל ההיסטוריה שלו ובכל הסבל שלו. מתוך הסבל שעובר היום על העם שלנו, אנחנו מתאחדים עם הסבל שלכם".
ישעיהו תדמור, פרופסור לחינוך ובעבר מנהל בית הספר הריאלי בחיפה, כתב אחרי המסע המשותף לפולין: "הערבים בינינו גילו הזדהות מלאה עם היהודים שנרצחו במחנות ההשמדה וכאבו את כאבנו. בכי משותף של ערבים ויהודים, חיבוקים תומכים ושיחות נפש עמוקות ורגישות אפיינו את ההוויה. היינו לחטיבה אנושית אחת, לעם ישראלי אחד. היה משהו סוריאליסטי בסיור המשותף בקרקוב - בגטו, בבית הכנסת הגדול ובפלשוב, שלא לדבר על היומיים שעשינו באושוויץ ובבירקנאו. אני זוכר את טקס הסיום בבירקנאו. חברים מהקבוצה, ערבים ויהודים, קראו שמות של נספים במחנות ההשמדה שבהם ביקרנו. האזנתי לקריאת השמות המתארכת. לפתע שמעתי את שמותיהם של 13 מבני משפחתי, בהם ילדים, שהוכחדו באושוויץ. הבחנתי שהקורא הוא אחמד מריח, מטמרה. התרגשתי מאוד. התקרבתי אליו, חיבקתי אותו ואמרתי לו, 'אחמד, מרגע זה נקשרה נפשי בנפשך'".